Translate


פוסט על בייגלה.

אני רוצה לספר לכם סיפור. סיפור מרתק,
סיפור על בייגלה:



ככה נראה הבייגלה כשהוא נולד. עדיין חיוור, משווע לקצת חום ואהבה,
כדי לצאת אפוי בדיוק במידה הנכונה:


הוא עובר הרבה תהליכים בדרך, הבייגלה. בעיקר הוא מקבל המון חום,
כי הוא כולו תוצר של אהבה:


והוא הולך ומתרבה. עוד לא ממש מוכן, אבל בכל זאת, הוא מתרבה:




וכשהוא מרגיש שהוא "אפוי היטב", הוא נותן עוד "פוש" קטן, ומתגלגל לאוויר העולם, מוכן, ובהרבה אהבה:


לפעמים הוא חלקלק ושטוח:

לפעמים הוא מחוספס:

ובעצם, למה אני מספרת לכם על בייגלה? דבר ראשון, כי הוא יכול להפתיע.
לפעמים הוא עושה שמיניות. לפעמים, הוא דווקא הולך על ז'אנר של מקלות, ולפעמים הוא פשוט שר הטבעות.
אבל תמיד, הוא נשאר בייגלה (-:





מסתבר, שבייגלה יכול להיות קשור לאהבה. הרבה אהבה. אף פעם לא הבנתי כמה אהבה יכולה להיות בבייגלה, עד שראיתי במו עיניי, שלא רק חומוס עושים באהבה, אלא גם בייגלה. זה לא רק הסלוגן הזה, שאומר בצורה כ"כ פשוטה:
"סוף מאפה באהבה תחילה":


זו אהבה של שנים, שהתחילה ב-1962, עוד לפני שנולדתי,
ע"י האיש הזה, מאיר בייגל:




והמשיכה עם הרבה אהבה של גלעד זילברברג,
שרכש את המפעם בשנת 2001, תחת המוטו: "אופים מכל הלב":


רואים את האהבה בחיוך שלו:


מרגישים אותה במבט בעיניים:


וככה באמת נראית אהבה. אהבה לבייגלה. הרגשתי את האהבה באוויר.
האמנתי לאהבה הזו, היא היתה כ"כ אמיתית.
אומרים שאהבה מתוקה, מסתבר שהיא יכולה להיות גם מלוחה,
ולהישאר אהבה (-:
הסיור במפעל החדש באור עקיבא היה מרגש. זה לא ממש הרגיש מפעל.
זה הרגיש הייטק, אבל הייטק טעים (-:


במקביל לכניסה למפעל החדש, משיקה חברת מאיר בייגל את הבייגלה החדש: "שטוח'לה!!"


טעמנו את השטוח'לה. אין ספק שהשטוח'לה של מאיר בייגל היה פחות "סתם בייגלה", ויותר מאפה מלוח טעים במיוחד. הוא לא סתם בטעם של "בייגלה". הוא "שטוח'לה", והוא השתטח לי בהנאה גדולה במורד הגרון. אגב, גם הילדים שלי טענו שהשטוח'לה טעימים יותר מהמתחרה:





כשהייתי בפריז, במסעדת מישלן, הוגשו לנו בפתיח מקלוני גריסיני עם חמאה מדהימה, פריזאית נפלאה, שטעמה, לפחות עד הביקור הבא בפריז,
ישאר אצלי כרגע, לנצח ((-:


הגריסיני מיוצר בעיקר באיטליה, ושם הוא פותח כמעט כל ארוחה. אני מאד אוהבת גריסיני, במיוחד כשאני לוקחת קופסא של גבינת שמנת בסגנון נפוליאון, ומתענגת על השילוב של השניים.


הגריסיני של מאיר בייגל מגיע בשני טעמים, רגיל, ועם שומשום:



המסקנה שלי: מי שהמציא את המשפט: "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו", ידע שגם שקית בייגלה היא קנקן, ולא משנה איזה צורה יש לו,
לבייגלה שלכם, מה שחשוב זה שיש בו אהבה (-:




דוד המלך. ביסטרו חדש בתל אביב (-:



במסגרת "משימות האוכל" הכ"כ אהובות עלי, הטילו עלי משימה חדשה. ערב בלוגרים להשקה של מסעדה חדשה שנפתחת בת"א, "דוד המלך".
כשאני לא ממש יודעת מי נגד מי, מה הקונספט, ומעולם לא טעמתי אפילו ביס אחד של כתבה על מקום מסויים, הלא ידוע הופך למאיים. מצד שני, ידעתי שזה הולך להיות טוב. אינסטינקטים של עקרבית לא טועים. פשוט כי ככה. לא טועים, כמעט לעולם. לשמחתי, שוב האינסטינקטים שלי הוכיחו שהם עושים את עבודתם נאמנה (-:
הלוקיישן:
מכיוון שהמסעדה עדיין לא נפתחה (תאריך הפתיחה הוא ה-5.9, כשהשבוע הראשון למוזמנים בלבד), ערכנו את האירוע על גג ביפו, מול הים. המיקום, האירוח, השולחן, מלצר היין, והאווירה הנהדרת, כבר פתחו לכולנו את התיאבון:






 במרפסת המקסימה היו תבלינים טריים. בזיליקום טרי הוא אחד מהתבלינים החביבים עלי. כהרגלי עם בזיליקום, קטפתי, מוללתי בין אצבעותיי, שידבק לי הריח, ולעסתי. פעם מישהי אמרה לי שכנראה לדם שלי חסר בזיליקום. לפי איך שהייתי נראית כשגיליתי את הענפים הטריים האלו, כנראה שהיא צודקת:

את הארוחה ליוו יינות מצויינים של יקב תבור. בהתחלה הוגש לנו יין מבעבע שנקרא 562. הר תבור נמצא 562 מטר מעל פני האדמה, ומכאן שמו. אני שתיתי הרבה קברנה (-:




על המסעדה והשף:
ביסטרו "דוד המלך" נפתחת במקום הכי תל אביבי שיש, דוד המלך פינת אבן גבירול (במקום שהיתה מסעדת פביאנה).
השף והבעלים של המסעדה הוא שמוליק גל. שמוליק גל הוא שף בעל נסיון של מעל 15 שנה, שאת חלקן הוא העביר באוסטרליה, במסעדה עם כוכב מישלן, ושם גם היו לו מסעדות מקסיקניות. שמוליק גל אחראי על בנייתם של תפריטים למסעדות בת"א, והפעם, הוא בנה תפריט למסעדה התל אביבית שלו (-:
המסעדה בקונספט צעיר, תל אביבי, עם חומרי גלם מעולים, ומחירים נוחים. בהמשך יהיו גם ארוחות בוקר מיוחדות(מה שאומר שיהיה הרבה מעבר ל"חביתה, סלט, חמאה, ריבה, קפה, טונה").  כחובבת ארוחות בוקר, לזה אני ממש מחכה.


המנות הראשונות:


התאורה הנהדרת של "לפני השקיעה" איפשרה לנו לחוות את הצבעים של המנות, מעבר לתחושת הטעם. לפני המנות הראשונות הוגשו לשולחן פוקאצ'ות עם קצח, ו"מטבלי המלך". קצת על המטבלים: למטבלים יש שלוש קטגוריות, ב"דירוג שונית": רעים, רגילים, ומעולים. המטבלים היו מעולים. שמן זית משובח עם עגבניות, שום ופלפל, שהיה נהדר, רוטב סלסה בחריפות מעודנת, שגם הוא היה נפלא, טחינה ירוקה משובחת, והכי הכי, מטבל נפלא של פטה ויוגורט, שטעמו עדיין גורם לי לעונג בפה, ולציפייה לסיבוב שני, מרוב שהוא היה טעים:



אחרי כל מנה שהוגשה, שמוליק יצא אלינו, והסביר ממה היא מורכבת. כל המנות היו עשויות מחומרי גלם משובחים, וללא ספק, הרגישו את זה בטעמן של כל המנות.


מנת טרטר הטונה היתה נפלאה. טרטר טונה בתחמיץ קמפרי, חומץ בן יין אדום, תפוזים עם קוביות שומר, עגבניות שרי, נענע, ופילה תפוז:


הגברים טענו שחסר לה מעט תיבול, הנשים אהבו אותה עדינה ומתפנקת על הלשון. אני אהבתי אותה ככה, בדיוק כמו שהיא, כשכל המרכיבים משתלבים כ"כ יפה ביחד. תיבול, כמו שאנחנו יודעים, הוא בהחלט עניין של טעם:



השקיעה:
פתאום היא הגיעה. נכון, היא לא חלק מהתפריט, ובכל זאת, היא היתה לגמרי חלק מהארוחה. אי אפשר היה לעמוד בפניה:



  
"פוקאצ'ה 2" בתוספת רוזמרין היתה זו שליוותה את הקרפצ'יו:


הקרפצ'יו היה ממש, אבל ממש מוצלח. כל הטעמים השתלבו בצורה נהדרת, הטעם היה מדוייק, כמות השמן גם. מנה מושלמת, בעיניי. קרפציו סינטה, תחמיץ כמהין, צלפים, פרמז'ן, רוקט ושמן זית כתית מעולה:


בזמן האחרון נראה שבכל מסעדה הכניסו את סלט הסלק הטרי עם הגבינה. אני באופן אישי לא מאוהבת בסלק, אבל במנה הזו היו שני מרכיבים שאני מאד אוהבת: גבינת עיזים, ופקאן מסוכר, שבפניו אני לא עומדת. תנו לי חבילה ממנו ליד, תוך דקות היא נעלמת (-:  המנה הוגשה בתוספת נבטי חמניה, שמן שומשום, וחומץ בלסמי.



הגענו למאכל שגורם לי להרים גבה בכל פעם מחדש. קינואה. יסלחו לי חובבי הקינואה, אני לא מוצאת בה שום דבר טעים. מכיוון שהחלטתי שגם אם אני לא מתעלפת עליה, הכלל אומר שאני טועמת, אז טעמתי. המנה הפתיעה את יושבי השולחן. בדר"כ סלטי קינואה מיותרים בעיניי,  סלט הקינואה הספציפי קצר מחמאות גם מכאלו שכמוני, פחות מתחברים לקונספט. אולי אלו הפיסטוקים, אולי הטחינה הצהובה, אולי החמוציות, או הסלק, או כנראה שילוב של כל אלו, עם עשבי תיבול טריים, ותיבול מדוייק.



בעוד אנחנו מתענגים על הראשונות, שמוליק התחיל להכין לנו את המנות העיקריות.

העיקריות:


חלק מהמנות קיבלנו בגודל מוקטן, כדי שלא נתעלף על הכסאות מרוב אוכל. שמוליק התחיל בטיגון של הלוביה, לטובת מנה נהדרת, באמת נהדרת(היתה הסכמה של כל יושבי השולחן), של פילה בורי על הפלאנצ'ה עם לוביה,  רוטב טחינה חם, ושמן קצח.


לגבי הדג-לא היו מחלוקות. הדג היה פשוט נפלא. לגבי הרוטב, פה הדעות היו חלוקות. חלק מיושבי השולחן חשבו שהטחינה מאפילה על טעמו המשובח של הדג, אני דווקא אוהבת מאד דג עם טחינה, וקצח הוא גם תבלין שאני אוהבת במיוחד, אז הרגשתי עם זה נהדר. מה שנכון, הדג כמו שהוא, בלי שום תוספת, הסתדר נפלא בזכות מה שהוא, והטחינה בהחלט לחובבי הז'אנר, אך אינה מחוייבת המציאות. מנה מוקטנת:


ומנה בגודל טבעי, כפי שתוגש במסעדה:



ועכשיו, למה שמוגדר אצלי "הפרעה". פירה!!! כולם יודעים שאם מעירים אותי באמצע הלילה, ושואלים "מה בא לך הכי לאכול?" התשובה תהיה פירה. אני אוהבת פירה, ולפעמים, כשאני יושבת במסעדות, אני מזמינה סתם מנה של "פירה". אם הפירה משובח, אז אני יכולה לאכול ממנו כמויות, ולהתענג. כבר כשהגענו, היה אחד שהיה מופקד על סיר הפירה. הפירה עבר מספר פעמים דרך נפה בעזרת קלף, היה חלבי, בדיוק כמו שהוא צריך להיות, ונימוח בצורה יוצאת דופן. תאמינו לי, אני מומחית לפירה (-: בכל ביקור שלי ב"דוד המלך", אני כבר יודעת שתלווה אותי צלוחית של פירה, לא משנה מה אזמין (-:


אחד מהדברים שאני אוהבת להסתכל עליהם הוא "צילחות". סידור המנות, יש לו ערך עליון, בדיוק כמו טעמן. אם אוכל נפלא מוגש בצורה לא מגרה, כל המנה, גם אם תהיה טעימה, מאבדת מערכה, כי הרי הכל מתחיל בראש (-:



המנה הזו, עוף טנדורי, שהיא בסה"כ חזה עוף עם פירה, התגלתה כמנה מופלאה. מה הפך אותה לכזו? א. הפירה, כבר אמרתי. ב. העוף הונח במשרה יוגורט ומשחת טנדורי, מה שהפך אותו לאחד מחזות העוף הטעימים שאכלתי. יושבי השולחן כולם היו מופתעים מהמנה הכ"כ טריוויאלית הזו, אך עם זאת, הכ"כ מיוחדת וטעימה. המנה הוגשה עם רוטב אבוקדו, שקצת נעלם בגלל הדומיננטיות של הטנדורי, ועם צ'יפס בצל, שסגר את המנה, והפך אותה לעוד פייבוריטית שלי.



ואיך אפשר להעביר ארוחה בלי סלט ירוק? אי אפשר (-:

את ההמבורגרים הכין השף בתנאים שונים מאלו שיוכנו במטבח המסעדה. אני לא חובבת המבורגרים. לעולם לא אזמין המבורגר במסעדה, אבל המון אנשים שונים ממני, ויש לא מעט אנשים שהמבורגר זו המנה המועדפת עליהם בכל שעה של היום. ההמבורגר של דוד המלך מוגש בלחמניה חלבית, והוא הוגש לנו עם רוטב איולי צ'יפוטלה חריף אששששש. הפולניה שבי אפילו לא העזה לנסות, אבל אנשים בשולחן אמרו שזה ההמבורגר אחד הטעימים שהם אכלו. במסעדה יהיה אפשר לקבל אותו פחות חריף. לא יכולה להביע דעה, לא נגעתי (-:





פעם, היתה ברח' הארבעה מסעדה בשם "אודאון". הייתי יושבת שם הרבה. אחת מהסיבות שהלכתי אליה היתה מנה אחת, שטעמה עד היום נמצא אצלי בזיכרון. זו היתה המנה החביבה עלי: ניוקי עם כבדים ברוטב קרמל מתקתק עם ברוקולי. מנה מלוחה-מתוקה, ואני אוהבת את החיבור הזה בין מתוק למלוח. כזה היה סנדוויץ' האנטריקוט שהוגש לנו. פרוסות דקות של אנטריקוט, עם איולי וירקות, וריבת בצל מתוקה, היו שטענו מתוקה מדי. אין  ספק שעם שיפור קל ברמת המתיקות, הסנדוויץ' הזה הולך להיות להיט במסעדה. אני, כחובבת בשר עם שילוב מתוק, בטוח אבדוק אותו שוב (-:









הקינוחים: 
לא משנה כמה אכלתי לפני, לקינוחים תמיד יהיה לי עוד מקום. שלושה קינוחים יצאו לשולחן. הראשון, פאי שוקולד עם שברי אגוזים. נו, מה אני אגיד, שוקולד, כמו ששוקולד צריך להיות. מושחת. טעים ומושחת:




הבחירה המועדפת עלי בעוגות הן עוגות גבינה או עוגות תפוחים. עוגת גבינה לא היתה לי פה, אבל קראמבל תפוחים נפלא עם גלידה, היה גם היה. יש לי עדיין זכרונות ילדות, מאותם תפוחים אפויים שאמי היתה שמה בתנור, עם קינמון ואגוזים, "תפוח אפוי". הייתי מחכה לימים שבהם היא היתה מכינה אותם, כשחלל הבית היה מתמלא בריח התפוחים והקינמון. כנראה שמאז פיתחתי את האהבה לעוגות תפוחים חמות (-:


הקינוח האחרון היה שלושה קרפים של שוקולד, עם גנאש ומוס שוקולד. עוד קינוח מושחת במיוחד, כי במקום שיש שוקולד, יש שחיתות (-: