"שאלוהים ישמור אתכם גיברת" שמעתי את הנהג מאחל לשונית בעוד המונית טיפסה בסמטאותיה התלולות של נצרת אל הפסגה הגבוהה בעיר. לא יכולתי להסכים איתו יותר בעניין ה-"ישמור", בעיקר כי באותו הרגע עיניי היו עצומות ורק חיכיתי שזה ייגמר. הוא דילג מעל מפרדות בכביש, לקח סיבובים צרים ב-80 קמ"ש, ובעיקר גרם לי לחשוב כמה מתבקש שבאחד ממוקדי העליה לרגל הגדולים של העולם הנוצרי אכלתי את הסעודה האחרונה של חיי: ארוחת הערב ששונית ואני חלקנו אתמול ב-"סנט גבריאל".
בבניין אבן גדול מימדים, יפה ומאופק במראהו, שוכן לו מלון בבעלות משפחתית.
יכולתי להאריך ולספר על ההיסטוריה המעניינת של הבניין, אבל לא באמת הקשבתי כשהסבירו לי. כל שיכולתי להתרכז בו היו הריחות הנפלאים שבקעו מהמטבח. רציתי אוכל טוב, הרבה ועכשיו, וכל שעניין אותי היה לזרוק את התיק בחדר (המבהיק בנקיונו, אבל לזה עוד נחזור) ולרדת לאכול. מסעדת המלון נפתחה לפני שנה, והיא פועלת באופן עצמאי ואינה מיועדת לאורחי המלון בלבד:
על המסעדה, שמחלונותיה הענקיים נשקף נוף עוצר נשימה של העיר ומה שמעבר לה, אחראי וואיל (זה וואיל ולא וואהיל; מבט העלבון בעיניו בניסיון הראשון שלי לקרוא לו יילך איתי לקבר). וואיל מגיע מהתחום של ניהול אירועי ענק (או במושגי המגזר הערבי: חתונות). האמת? כך זה גם נראה. צוות המסעדה הוא צבא רזה וחכם, שמקפיד על סגנון, אלגנטיות ויעילות. השירות קשוב, מחוייך ובלתי מתפשר. וואיל צופה על כל מלצר ומלצר, ומוודא שהכל מתבצע בדיוק לפי הספר הפנימי שלו.
"מה תשתו?" הוא שאל. "יין לבן" ענתה שונית. "מה אתה ממליץ?" הקשיתי. "אמרלד ריזלינג צעיר מיקב מוני" הוא ענה בלי להתבלבל. את המבט ששלחתי אל שונית ושאמר "סחתיין על הבטחון; הוא אפילו עוד לא יודע מה אנחנו הולכים להזמין" הוא קלט מיד. "זה יתאים. אתם תהנו ממנו" הוא הבטיח. האמת? צדק. את יקב מוני של משפחת ערטול מדיר ראפת (בית שמש), יקב הבית של המסעדה, לא הכרתי. זה הולך להשתנות. היין היה נהדר, ארומטי, לא חומצי מדי ונעים. אפילו אני, שאינני שתיין יין גדול, נהניתי.
לפני שנתחיל לדבר על מה אכלנו, חשוב להדגיש: מסעדת סנט גבריאל היא מסעדה מזרחית. היא לא מנסה להיות שום דבר אחר, פרט אולי למנות בקטגוריית "סלטים חמים ומוקפצים", שהכילו כל מיני מילים מטרידות כמו "תאילנדי" ו-"סצ'ואן". "זה טוויסט של השף (ששמו בישראל וואסים סלימן, אגב). הוא יודע מה הוא עושה" הרגיע וואיל. אם לשפוט לפי המנות שאכלנו, שוב הוא צדק.
את הערב פתחנו במבחר סלטים, שהדבר המרכזי שיש לי להגיד לגביהם הוא שהטריות שלהם הפתיעה אותי ממש. ההגדרה "נחתך במקום" היא רחבה מאוד במרבית המסעדות, ובצדק: כשאתה מאכיל הרבה פיות אין לך זמן להשקיע בכל אחד בזמן אמת. אז בסנט גבריאל יש. האם שילמנו בהמתנה קצת יותר ארוכה? כן. האם זה היה שווה את זה? מאוד.
סלט פטוש היה בסיסי ונהדר, וכיכבו בו עגבניות, מלפפונים, גבינת עיזים רכה, קרוטונים עשויים מפיתות ותיבול מדויק של שמן זית, לימון, מלח ופלפל.
סלט עלי בייבי עם נבטים ותותים נאכל על ידי שונית בתאבון רב. אני לא נגעתי, כי אני מתנגד לקונספט של עלי בייבי באשר הם.
לבנה (מחלב? נכון, עיזים) שום ותבלינים היתה מוצלחת מאוד (אין שום טעם לשאול במסעדה ערבית איזה תבלינים. כל מה שתקבלו זה "זה סוד משפחתי" וחיוך), טחינה שהיתה פנומנלית ואין לי מושג של מי היא, שרי בשום ובזיליקום (אני גם נגד בזיליקום, אבל שונית התלהבה) וזיתים חריפים מבריקים תוצרת בית היו כולם ראויים:
אבל התבולה, ז-ה היה יצירת מופת. זכרונות כל כך רעים יש לי מהסלט הזה: מרקם עייף, מרירות יתר ותיבול לא מאוזן היו נחלת הרוב הכמעט מוחלט של סלטי התבולה שטעמתי בימיי. לא זה היה המקרה. הבורגול הושרה כמו שצריך במיץ לימון טרי ונתן לסלט את החמיצות שהוא צריך ולא יותר, שמן הזית היה חריף במידה והירק היה כל כך רענן שכמעט והתחלתי לדבר כמו אייל שני.
לצד כל אלו הוגשו לשולחן פיתות שלמות, וחצאי פיתות מטוגנות פריכות בדיוק במידה ולא ספוגות בטיפה מיותרת של שמן.
דווקא החומוס, שלמיטב הבנתנו חביב על באי המקום, לא הרשים והיה..אממ..חומוס.
לפני שנמשיך למנות הביניים, אנחנו צריכים לדבר על גבינה. גבינת העיזים הנצרתית היא מוזרה ממש. אין לה ארומה או טעם של גבינות עיזים סטנדרטיות, אבל גם לא של גבינות בקר. היא שונה, מעניינת, טעימה מאוד ובעלת מרקם לעיס. מאחר שאת אותה הגבינה (שכונתה גם הפעם פשוט "גבינת עיזים") טעמתי שוב ב-"ממתקי אלמוכתאר" בבוקר לאחר מכן, אני מניח שהיא סטנדרטית לאזור, אבל טרם מצאתי איפה לקנות אותה.
בשלב הבא היה זה תורן של מנות הביניים. נכון, אחרי כזו כמות של סלטים ולפני העיקריות מי יכול עוד להכיל מנת ביניים, ואכן לא הזמנו מנת ביניים. הזמנו מנות ביניים; שלוש ליתר דיוק.
"פטריות ההפתעות": אחרי שסיימתי לחייך לעצמי על זה שהשם של המנה מזכיר ספיישל בקופישופ אמסטרדמי, פניתי לסקור את המרכיבים: ארבע פטריות שמפיניון בינוניות בגודלן, במילוי שרימפס וגבינת (נו? נכון) עיזים, וכל זה ברוטב בשמל. זה היה מנצח. הבשמל לא היה כבד מדי כפי שלעיתים הוא נוטה להיות, הגבינה נמסה מתחת לשרימפס שטוגנו עד פריכות (האמת היא שהייתי מטגן אותם טיפה פחות) ונתנה להם קונטרה, ובכלל המנה היתה הצלחה.
"המטוגנים של סבתא" התבררו כקובה מטוגנת ממולאת בבשר כבש טחון וצנוברים, לצד סיגר ומשולשי בצק מטוגן, כששני האחרונים ממולאים בגבינת (טוב, די) עיזים.
הסיגר והמשולשים ממולאי הגבינה היו טובים ועם טוויסט כיפי בסוף הביס שאת טיבו לא זיהינו, אבל הקובה הפילה אותנו מהרגליים. המילוי שלה היה כל כך ארומטי ועדין במרקמו, שאם לא היינו יודעים שדרך ארוכה עוד לפנינו היינו מזמינים עוד כמה קובות כאלה בלי לחשוב בכלל.
"צ'וריסוס": הגיעו שניים יפים ברוטב לימוני שהכיל בצל ופלפלים אדומים שנוכחותם הורגשה היטב בטעם. פייר? לא התרגשתי, כנראה כי פלפלים ברוטב זה עוד אחד מהדברים שאני מתנגד לו. שונית אהבה את השילוב של בשר הצ'וריסוס והרוטב.
לפני העיקריות אני רוצה לסייג, ולהודות שעשינו טעות של טיילים מתחילים בנצרת. הנצרתים הם אנשים של טלה ולא של בקר, ויש משהו לא הוגן בלצפות לביצוע מבריק בתחום שהוא לא שלהם. לעיקרית ראשונה הזמנו את "סטייק סנט גבריאל", שלהבנתי נחשב לאחת המנות הפופולריות ביותר במקום. מדובר בסטייק אנטריקוט במשקל 300 ג' (הזמנו מדיום), שבאמצעו נתחי אווז מעושן.
על פניו, השילוב נשמע מאוד מבטיח, ואני גם לא יכול לומר שהמנה לא היתה טובה, אבל יש שם מה לשפר. מידת העשייה של הסטייק לא היתה אחידה; היו חלקים שנטו יותר למדיום-רייר בעוד שאחרים למדיום-וול.
חזה האווז אף הוא היה עשוי מעט יתר על המידה. זו מנה שיכולה להיות הצלחה גדולה, אבל בפירוש צריך להקפיד עליה יותר. כתוספות למנה הזו מגיעות פטריות שמפיניון נהדרות מוקרמות בשמנת (אם כי איזה חובב בשר אמיתי יסווה את הטעם של הסטייק בכזה רוטב דומיננטי בטעמו?), וצ'יפס פריך וטוב. אני יותר איש של צ'יפס שווארמיות רך, אבל זה כבר עניין שלי.
לעיקרית שנייה הזמנו דניס מטוגן. "הגיע לפני שעה; טרי טרי" אמר לנו וואיל וקנה אותנו. כך היה; הדג היה טעים טעים, פריך מבחוץ ורך מבפנים. הטריות הורגשה בכל ביס, גם כאן לא היתה טיפת שמן עודפת וזה היה בדיוק מה שציפינו. עשר עגול.
הקינוחים היו שניים: בסבוסה, עוגת סולת מתוקה שהיתה מוצלחת מאוד, אם כי לטעמי קצת יותר מדי מתובלת במי ורדים. מה שכן, מאחר שמי ורדים לא נפוצים בקינוחים, איך לומר, אשכנזיים, אני אולי לא האדם הנכון לשפוט את הקינוח הזה:
את עוגת השוקולד החמה, מנגד, אני כן יכול לשפוט, אם כי שונית לא הסכימה איתי. הטקסטורה של העוגה אמנם הייתה כיפית מאוד, והיא הגיעה בנדיבות אופיינית למארחים שלנו עם שני כדורי גלידה נאים בטעמי וניל עוגיות ומוקה, אך אני טענתי שהשוקולד בעוגה מזכיר סירופ שוקולד מהסופר ומאכזב. שונית אף היא לא התלהבה, אך היא טענה שאם הילדים שלה היו איתנו ליד השולחן הקינוח הזה היה מתאדה תוך שניות.
חוות הדעת הסופית, היא שכפי הנראה במקרה הזה זה מאוד תלוי בטועם.
בכוחות אחרונים דידינו בחזרה אל חדר המלון, שהיה צנוע, שלא לומר נזירי, אך כאמור נקי מאוד ונעים.
השירות בקבלה של "סנט גבריאל" קשוב ומהיר. כשהתלוננו שאין שלט לטלוויזיה בחדר מיד נשלח אלינו כזה, בליווי התנצלות והסבר ששלטים נגנבים מהחדרים באופן סדרתי (מי גונב שלטים?!), והם לא תמיד מודעים לכך שגנבו. כשבאמצע הלילה ירדתי לקנות מים מינרליים תורן הלילה בכלל לא טרח לרשום את מספר החדר ונתן לי בקבוק.
הכנסת האורחים והגישה הכללית הותירה בנו רושם חיובי עמוק מאוד, שלא לדבר על זה שהמחירים הן במסעדה והן במלון בינוניים ומטה, והתמורה בפירוש עולה על מה ששילמת. ארוחת ערב שישי מלאה כולל קינוח ושתיה קלה עולה, כך גילינו לפני עזיבתנו, 79 ש"ח. לכו חפשו את המספר הזה בתל אביב.
מלון ומסעדת "סנט גבריאל" בנצרת.
לגמרי כן.
מלון סנט גבריאל
סלזיאן 2, נצרת, שכונת סליזיאן
טלפון: 04-6572133
*היינו אורחי המקום
אכן מקום מדהים עם נוף מדהים שנשקף ממנו. גיליתי אותו לפני כמה שנים כשיצאנו לטיול בנצרת של לפני קריסמס שאירגנה ניצי (ניצנה גרי) ז"ל . אכלנו שם ארוחת בוקר מדהימה בחוץ מול הנוף והיה נפלא
השבמחק