רעל ותחרה ב"הבימה"- ביקורת הצגה. בא לכם לצחוק?

בתקופה האחרונה הייתי בכמה הצגות.
יש לי וידוי: 
היו כמה מאכזבות, כמו למשל ההצגה "קוויאר ועדשים",
שהיו בה שחקנים מעולים(מוני מושונוב, יבגניה דודינה, אבי קושניר, סנדרה שדה), ולמרות,
לא הצליחה להתעלות בעיניי מעל "בינוני עד מיותר".
לעומת זאת, ההצגה הקשה "לא אשנא" עפ”י ספרו של עזאלדין אבו-אלעיש, שעוסקת בסיפורו הנוגע ללב של אב, רופא ואדם יוצא דופן, למרות היותה הצגת יחיד(ג'סאן עבאס), הצליחה לרגש ולהוציא אותי כואבת וחושבת.
את ההצגה "כמעט נורמלי" מאד אהבתי, בזכות הפן המוזיקלי והמשחק הנהדר, ובהצגה "פרסונה" רק רציתי לברוח מהאולם, למרות שהשתתפו בה שלושה שחקנים מצוינים, וביניהם אלון נוימן, שהשתתף גם בהצגה הנוכחית, "רעל ותחרה".
אותו שחקן, הצגה אחרת, תפקיד אחר, חוויה שונה לחלוטין.

"רעל ותחרה" היא ללא ספק אחת ההצגות היותר משעשעות שהייתי בהן. 

מהרגע שהיא התחילה, לא יכולתי להפסיק לצחוק. ההצגה זרמה בקצב של סרט אקשן טוב,
והשאירה אותי עירנית וצחקנית במיוחד.
אין ספק ש"רעל ותחרה" היא אחת מההצגות המומלצות שראיתי לאחרונה.
ולמה, בעצם?
א. כי שתי השחקניות הראשיות, ליא קניג המופלאה ודבורה קידר הנהדרת, נותנות מיצג מעולה של משחק אמיתי, הבעות פנים שרחוקות מלהראות מבויימות, וכל כולן חוויה מושלמת של "תיאטרון שווה".
ב. כי הייתי צריכה חוויה מתקנת עם אלון נוימן, אחרי "פרסונה". לא שהוא לא נתן משחק טוב, הוא פשוט לא הצליח לרגש אותי, אבל אין לי ספק שזה לא הוא, זו היא. ההצגה. היא זו שהרסה לי את אלון נוימן.
רציתי חוויה מתקנת, קיבלתי.
ג. כי לא הפסקתי לצחוק, כמו שכבר אמרתי. מה אנחנו רוצים במוצ"ש? לצחוק קצת, כדי שנוכל להתחיל שבוע בחיוך. וכן, זה בדיוק מה שקרה, ביג טיים.
ד. כי הסיפור הזוי, לא שיגרתי, ושוב... מצחיק (-:
ה. כי כל השחקנים שיחקו מושלם. ראויה לציון, מבחינתי, אילנית גרשון, פשוט מקסימה:

שאר השחקנים: ליא קניג(אבי ברוסטר), דבורה קידר(מרתה ברוסטר), אלון נוימן(ויקטור ברוסטר) 
אמנון וולף(טדי ברוסטר), תומר שרון(מורטימר ברוסטר), איציק כהן(השוטר קליין),
ארז רגב(סגן-ניצב רוני), דניאל סבג(רב פקד או'הארה), אילנית גרשון(איליין הרפר),
ניר שיבר(השוטר ברופי), פיני קידרון(ד"ר איינשטיין), לופו ברקוביץ.
ו. התפאורה(ערן עצמון) והתלבושות(ילנה קלריך). אהבתי את השמירה על קו צבע שולט של התפאורה, שהתכתב נפלא עם הבגדים של השחקנים, ויצר מראה דרמטי ואותנטי, אבל גם רגוע ומעורר אמפטיה.

אז על מה מסופר בהצגה המשעשעת הזו?

בעיקר על משפחה מטורפת (-:

הייתם מאמינים ששתי הדודות המתוקות, הקשישות והחייכניות האלו הן רוצחות?

כן, גם מורטימר ברוסטר, מבקר תיאטרון, שמגלה ביום אירוסיו לבת הכומר שדודותיו המתוקות והקשישות הן בעצם צמד רוצחות סדרתיות של תריסר גברים בודדים, לא ממש מאמין.
כשהן מספרות לו שהן משקות את הגברים שמגיעים להתארח אצלן בבית בכוס יין-חמוציות שהן עצמן מפיקות, ומוסיפות לו שלושה רעלים קטלניים - ארסניק, סטריכנין וציאניד, הוא נשאר בפה פעור, ומוצא את עצמו מבולבל לנוכח הטירוף והגופות שנמצאות בבית.
מהצד השני נמצא טדי ברוסטר, שחי עם הדודות בבית, אבל רמת הטירוף שלו עוזרת לו להאמין שהוא הנשיא תאודור רוזוולט, ולהתנהל לקול תרועות דמיוניות, וחצוצרה מפוברקת.
טדי הוא זה שחופר במרתף בורות לגופות(והוא משוכנע שהוא חופר את תעלת פנמה), ולפי התיאוריה של הדודות, הגופות נחות בשלום ובשלווה בזכותן.
אין ספק, משפחה הזויה (-:
רגע... זה עוד לא הסוף!

פתאום מגיע משומקום ויקטור ברוסטר, עבריין נמלט, ביחד עם שותפו לפשע, ד"ר איינשטיין, שאף שינה לויקטור את פניו בניתוח, והפך אותו להעתק של פרנקנשטיין.

שניהם מגיעים עם גופה נוספת משלהם, והעלילה, כאילו לא היתה מסובכת מספיק, 

מסתבכת יותר(-:

קצת על המחזה:

המחזה של ג'וזף קסרלינג נכתב בסוף שנות השלושים.
לימים הוא הפך לסרט מצליח בבימויו של פרנק קאפרה ובכיכובו של קרי גרנט.
בארץ המחזה הועלה לראשונה ב-1952 בתאטרון הקאמרי, בבימויו של יוסף מילוא ותחת השם "למי תקעה החצוצרה",
אך ההצגה ירדה אחרי די מהר.
ב-1991 עלתה שוב ההצגה בבימויו של רוני פינקוביץ', והיא רצה 205 פעמים:

סיכום:
הייתם מאמינים ששתי הקשישות החביבות האלו הן רוצחות שמחזיקות במרתף שלהן 12 גופות?
בטח שלא, את זה חייבים ללכת ולראות (-:

איפה?
תיאטרון הבימה