את ״ברד ירד בדרום ספרד הערב״ אני זוכרת מילדותי.
אמי הייתה מזמזמת את השיר הזה, אפילו היה לנו את התקליט(זוכרים את הדבר המוזר השחור הגדול עם החור?), שהתנגן לו בפטיפון.
את אלייזה דוליטל בגירסת 2013 מגלמת שני כהן, אחת השחקניות הקומיות הטובות ביותר שהיו לנו פה.
אין תפקיד אחד שהיא עושה, שבעקבותיו אני לא נהרסת מהיכולות שלה להיות כ״כ שרוטה בצורה כ״כ משעשעת:
זו ללא ספק ההצגה הכי מושקעת שראיתי לאחרונה.
ההצגה מספרת על אלייזה דוליטל, מוכרת פרחים ענייה, עם דיבור ודקדוק "פשוטים" על גבול הנוראיים. במפגש אקראי עם פרופסור הנרי היגינס, מומחה בחקר הדיאלקטים, הוא מחליט לקחת אותה לחצי שנה תחת חסותו, כשהמטרה בסוף היא לקחת אותה לאירוע עם אנשים מה"עילית החברתית", ולגרום לה להיות מסוגלת לעבור את הערב בהצלחה, בלי שאף אחד יקלוט שהיא מגיעה מ״התחתית״.
האם המשימה תצליח?
התפאורה מדהימה, התלבושות מושלמות ומקסימות במיוחד, השחקנים מעולים, ואין ספק שזו הפקת תיאטרון מיוחדת ושווה צפייה.
אני מחלקת את ההצגה הארוכה הזו לשתיים:
החלק הראשון, שבו אלייזה דוליטל היא מוכרת פרחים ענייה, הוא החלק הטוב יותר של ההצגה, המשעשע יותר, המצחיק יותר, מה שמתאים יותר לשני כהן לעשות. להצחיק.
אחרי חלק ראשון כ״כ מקסים ומצחיק, לחלק השני קצת קשה להתעלות.
אין מה לעשות, שני כהן מלוהקת נפלא למוכרת פרחים עם סלנג מקרטע, אבל כליידי התפקיד פחות מתאים לה, בעיניי. שני כהן לא ליידי. היא הילדה שעושה את הצחוקים בכיתה. היא מקסימה בכל מצב, אבל בחלק הראשון של ״גבירתי הנאווה״ היא נכנסה לי טוב יותר לפריים.
שלא תבינו לא נכון:
אני ממליצה בחום לראות את גבירתי הנאווה בגירסת 2013.
שני כהן מתגלה שהיא יכולה להיות ליידי, גם אם אני רוצה שתצחיק אותי בלי סוף, ויש לה גם יכולות ווקאליות לא רעות.
מצד שני, בגרסה הקודמת זו הייתה ריטה.
נו, אתם מבינים. ריטה זו ריטה.
מצד שני, לא יעזור, בעוד לריטה הייתה את היכולת הקולית, אין על היכולת של שני כהן להצחיק את הקהל.
את שלושת התפקידים הראשיים מגלמים שני כהן(אלייזה דוליטל), נתן דטנר(פרופסור היגינס) ודב רייזר(קולונל פיקרינג).
נתן דטנר משחק היטב את הנרי היגינס, זה שמערכת היחסים היחידה שהוא מצליח לייצר היא עם דיאלקטים. נשים? אין סיכוי.
על נתן דטנר התפקיד "מולבש" מושלם, עם אופציה. אופציה ליותר.
הדיקציה שלו, הפאסון, הדיוק- נותנים זווית מעולה לדמות, ובכלל, נתן דטנר שחקן נפלא בעיניי.
למרות, הוא לא משתנה במהלך ההצגה, ולפעמים בוקעת ממנו מונוטוניות חדה ומתפרצת.
קצת פלפל לא היה מזיק לפרופסור היגינס:
דב רייזר בתפקיד קולונל פיקרינג הוא הכוכב האמיתי.
הוא יודע לשנות, להשתנות, לעניין, לרתק, לעלות בטונים, לרדת, להצחיק, לשגע, להיות רציני, וגם לא.
הוא ה"קונטרה" המושלמת לנתן דטנר, וביחד הם נותנים שואוו מרהיב ומקצועי להפליא:
עוד שחקן שאי אפשר להתעלם ממנו הוא פיני קידרון, בתפקיד אבא של אלייזה, פרדי דוליטל.
פיני קדרון הוא האבא השיכור של אלייזה, שרק כשהוא חושב שאולי יכול לצאת ממנה משהו שיביא לו תועלת, הוא נזכר שהיא בכלל קיימת.
למרות שבהתיחסותו לאלייזה ישנם רגעים שמרגיש שצריך לשנוא אותו, לי זה לא הצליח. אפילו לא לרגע.
הבעיה: הוא לא מספיק מרושע. אין לו את זה מובנה באופי.
דטנר יודע לעשות היטב את דמות הרשע התורן, פיני קדרון לא.
את פרופסור היגינס הצלחתי לשנוא לרגעים, את מר דוליטל השיכור לא.
הוא פשוט כ"כ חביב, כ"כ חייכן, כ"כ חינני ומתוק:
התפאורה הייתה לא פחות ממדהימה. ניכרת השקעה מטורפת בהפקה הזו, ושאפו למעצב התפאורה ערן עצמון, ולאחראית על התלבושות המקסימות, ילנה קלריך.
התפאורה והלבוש היו כ"כ מושקעים ויפים, כך שלפעמים באמת הרגשתי שאני חלק מהרחובות האלו שם בלונדון.
צוות מעולה של שחקנים ורקדנים העביר לי ערב מלא בעונג, צחוקים, ומחיאות כפיים:
 |
| צילום: דניאל קמינסקי |
להצגה הזו בחרתי ללכת עם הבת שלי, שרק לא מזמן למדה את ״פיגמליון״, ש״גבירתי הנאווה״ מבוסס עליו.
הנערה, בת 15, מאד נהנתה. היא הכירה את הסיפור, וראיתי את ההנאה והצחקוקים שלה לאורך כל ההצגה. היא גם לא חסכה במחיאות כפיים.
אז איך אני מסכמת את "גבירתי הנאווה"?
בשתי מילים:
יופי לי!!!
*****************************************
יופי לי(בביצוע של ריטה/גבירתי הנאווה 1986)
תגובות
הוסף רשומת תגובה