דלג לתוכן הראשי

פאפעג'ינה. ביקורת הצגה- תיאטרון יפו





אין כמו יפו בלילות.
אין כמו יפו בכלל. 
עיר מיוחדת, עם חיים של מגזרים שונים ותרבויות שונות שמשתלבות יחד בהרמוניה נפלאה.
הוזמנתי להצגה בתיאטרון יפו, תיאטרון עברי-ערבי, והאמת? 
הקונספט סיקרן אותי.

זו לא עוד הצגה ב"הבימה" או בתיאטרון הקאמרי, זה תיאטרון אחר, שונה, נטול פוזה.
המיקום: מול הים.
תיאטרון יפו. כבר מבחוץ ראיתי שזו הולכת להיות חוויה שונה.
הוא שוכן ממש צמוד למוזיאון יפו, במפרץ שלמה 10, יפו העתיקה.
בפנים- קשתות ואווירה אחרת.

על ההצגה:
פאפעג'ינה - בצק שלא תפח (ממרוקאית)
"השם שלי הוא ימימה, כשקוראים לי ימימה אני עונה. מאחורי הגב אני שומעת אותם אומרים שאני פאפעג'ינה...
כשאמא אומרת פאפעג'ינה אני יודעת שהיא מתכוונת שמהילדה הזו לא יצא כלום..."
הסיפור מתחיל ביפו בסוף שנות ה-70. 
ימימה היא ילדה בת 11. השחקנית הצעירה שמשחקת את ימימה, תימור כהן, רחוקה במציאות מלהיות פאפעג'ינה. 
שחקנית נפלאה, יפיפיה, מרגשת וכובשת.
יחד איתה על הבמה עומדות בתפקיד המרכזי שתי נשים נוספות.
האחת, כותבת המחזה, חנה וזאנה גרינולד, שמספרת את סיפורה של ימימה, וצמודה אליה כמעט לאורך ההצגה, כצל שהוא בעצם צילה שלה עצמה. היא בעצם ימימה "הגדולה", שמספרת את סיפור ילדותה.
השניה, האם המרוקאית, שאותה משחקת בכשרון רב לימור זמיר, עומדת על הבמה ומבשלת. כן, כן, מבשלת באמת.
תוך כדי שריחות הבישולים עולים באוויר בתוך האולם הלא גדול, מוצגת דמות האשה המזרחית במלוא הדרה, ולהיפך.
רגע היא מחנכת, רגע היא אמא, רגע היא אשה, ורגע היא עקרת בית שמנסה לשרוד את היום, עם בעל לא פשוט וילדה שנראה שכלום באמת לא יצא ממנה. מין קלמזית שכזו, שנתקלת בכל דבר, בוהה בשום כלום, ושכמו כל ילדה בת 11, מלאת סקרנות כלפי הסובב אותה.
מדי פעם מבליח האבא, שאותו משחק שמוליק מטלון, ונותן עוד זווית על החיים בתקופה ההיא מהנקודה של משפחה מעדות המזרח, שחייה אינם קלים.
ולא, לא תמיד היה לי קל להסתכל על הדמויות, ולהגיד לעצמי שככה באמת מתנהלות משפחות, וככה באמת נראו החיים כשלאשה היה מקום אחד בלבד: המטבח.
גם הצד הערבי של יפו לא נפקד, והוא מבצבץ בדמותו של בולבול, רוכל יפואי.
רמי קאשי במשחק שובה לב, מכניס קצת הומור לתוך המחזה, ומאפשר לראות גם את עדינות המרקם התרבותי ביפו, הערבי שנכנס לביתו של היהודי, ביפו, שלרובנו זה נראה שבה, זה הכי טבעי בעולם.
ההצגה אמנם הייתה קצרה יחסית, אבל מבחינתי היא נתנה לי כשעה של כניסה לעולם אחר, מרתק, מקסים, עם הניחוחות שאני כ"כ לא מכירה מהבית.
את האוכל שבושל בהצגה, אגב, מוציאים בסיום ההצגה מחוץ לאולם, והאורחים יכולים להתכבד במנת שקשוקה טובה.
אם האמא של פאפעג'ינה לא הייתה נוגעת לימימה בכפות הרגלים במהלך ההצגה, יש סיכוי גדול שהייתי אוכלת, אבל גם לי יש את הגבולות שלי :)
הצגה נעימה, טעימה, עם צוות שחקנים נהדר, וימימה אחת, שהיא כמו בצק שמרים שתפח היטב, טעים ועושה חשק לעוד.
מומלץ בחום!



איפה? 
תיאטרון יפו- התיאטרון העברי-ערבי

מי על הסט:

מחזה ובימוי: חנה ואזנה גרינולד
עיצוב במה ותלבושות: דניאלה מור
מלחין: אייל וייס
תאורה: אורי וייס
סאונד: יונתן שחר

שחקנים:
חנה ואזנה גרינוולד- מספרת
תימור כהן- ימימה
לימור זמיר- אמא
רמי קאשי- בולבול
שמוליק מטלון- אבא
ענת לוי/עדן אוליאל
אוולין קצ'ולין 

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

פשטידת כרוב משגעת!!! מתכון לפשטידה קלה להכנה וטעימה להפליא :)

אני מודה:
נכון, יש לי חיבה גדולה לסטייקים ובשרים,
אבל גם מאכלים חלביים עוברים לי נהדר בתפריט השבועי שלי.
מדי פעם אני מכינה פשטידות טעימות, כמו פשטידת התרד הנהדרת שלי,
שמהוות יופי של תחליף לארוחת צהריים בשרית, או לארוחת ערב כיפית.
הפעם הלכתי על כרוב.
אני תמיד ממציאה פשטידות, כשהבסיס די קבוע, ורק ה"בפנוכו" משתנה.
מחליפה ירקות, משנה תיבולים, מחליפה תבניות, צורות, גדלים,
אבל תמיד הן יוצאות משגעות, נפלאות לאירוח, וקוצרות מחמאות :)

אורז עם בשר טחון ותבלינים. מנה שמכינים מהר, ומחסלים מהר :)

דבר אחד ידוע ובטוח: אני לא אוהבת לבלות שעות במטבח בהכנת מתכונים מורכבים. 
אני אוהבת מהר, מזין, וטעים. 
זו בדיוק המנה הזו. כל פעם שאני בלחץ זמן, שזה כמעט תמיד, ואני צריכה להכין צהריים בזריזות - אני מוציאה את המתכון הזה שלי ממעמקי הזיכרון, ותוך חצי שעה גג יש ארוחת צהריים שמתחסלת די מהר. האמת? אין כמעט פעם שנשאר משהו שיכול להיכנס למקרר לטובת ארוחת צהריים למחר. 
זה פשוט לא קורה. 
אז ביקשתם, ואני, לא יכולה להשאיר אתכם בלי מתכון למנה הנהדרת הזו.
היא מדהימה גם כשבאים אורחים. הצבעים שלה, הטעמים והקלות - הופכים אותה למושלמת לאירוח. 

בלינצ'ס ללא גלוטן, כן, כן :) הכי טעימים שיש!

לבלינצ'ס האלו תעשו "גזור ושמור".
לא מעט עבדתי כדי להגיע בדיוק למרקם שאני רוצה. 
כזה שיהיה דומה להפליא לבלינצ'סים ה"רגילים", אלו עם הקמח ה"רגיל", הלבן, שאני נענעת ממנו. 
כשהתחלתי לאכול "ללא גלוטן", גיליתי שההרגשה שלי אחרת לגמרי. הבטן לא נפוחה, ההרגשה יותר טובה, אני פחות עייפה, ויותר חיונית.
כן, כן, גלוטן זה נזק, קמח לבן זה רע, חיטה זה מזיק - אבל רק אחרי שמפסיקים לאכול את הגלוטן, מבינים עד כמה. 
אני משתדלת לא לאכול גלוטן, ולהימנע מפסטות, לחמים, וחיות חיטה אחרות.
לפעמים אני מתפתה, לפעמים גםן בא לי - אבל היום יש כ"כ הרבה תחליפים, שמי צריך גלוטן בכלל?
אני מתה על בלינצ'סים.