תמונות מהחיים הטובים

מסעדת חג' כחיל הצמודה לכיכר השעון ביפו, רושמת לעצמה וותק של שש שנים סמוך לכיכר השעון, עם בעלות משפחתית שנמצאת כבר כ-40 שנה בעסקי המסעדנות. המשפחה מתגוררת ביפו למעלה מ-120 שנה. בימי השלטון הטורקי, בסוף המאה ה-19, התפרנסו בני המשפחה מנהיגה ב"דליג’אנסים" - כרכרות שהסיעו את התושבים המכובדים של יפו ברחבי ארץ ישראל ותפקדו גם כשומרי ראש.  את מסעדת חג’ כחיל החדשה פתח נעים חג’ כחיל באותו מקום ששימש במשך שנים כ’תחנה מרכזית’ לכרכרות. כאות הוקרה להיסטוריה המשפחתית הנציח חג’ כחיל את הדליג’אנס כסמל המסעדה החדשה. הבעלים נעים חג' כחיל (כן, כן, שם המסעדה הוא שם המשפחה של הבעלים - נכון שלא ידעתם?), בחר להגיש תפריט מטבח ערבי אותנטי עם אוריינטציה גלילית, ומינה את השף קוסאי שלוש (לשעבר, מסעדת אל-באבור) להרכיב מנות מיוחדות, שעיקרן - "עטוף בבצק".

ערב אחד התקשרה אלי חברה: "אני חייבת לצאת היום". "מה קרה?", שאלתי. "סתם, מצב רוח בקרשים, בואי נלך לשתות משהו", השיבה. האמת? באותו יום לא התאים לי לצאת, אבל חברה צריכה חברה - אז החלטנו על קל"ב. "בואי לאסיה מוניקה", אמרתי לה. אסה מוניקה היא אחת ממסעדות הבית שלי. 7 דקות מהבית, אחת מהטובות שיש לסביבה להציע, והכי קרובה לראש העין, 7 דקות נסיעה, בכניסה להוד השרון, שבכלל הופכת למרכז קולינרי לא מבוטל ואיכותי. המיקום: צמוד לקניון שרונים. השעה: 21.00 השף: דניאל זך, המוכר מימיו בכרמלה בנחלה, אחד המקומות השווים בתל אביב, עד שכרמלה נסגרה. ישבנו על הבר. הכי כיף בסיטואציות כאלו. הברמן - חומד אמיתי. בחור צעיר ומקסים שהיה חביב במיוחד, וביצע את תפקיד המארח בצורה מעוררת השתאות. התחלנו עם קוקטייל, כדי לתת זריקת מצב רוח לחברה שהייתה זקוקה לזה. הוא המליץ, אנחנו זרמנו.

יש קטע מגניב במסעדות שמתארחות בכל פעם במקום אחר. זה מאפשר לשף לזרום, להתחדש, להתפרע, ולא להתקבע. ככה הרגשתי בביקורי במסעדת "סלבה וידה" (פירוש - מציל חיים), בבעלותו של השף יובל פכלר. ביקרתי במסעדה ביום שבה הייתה ארוחת טעימות. ארוחת טעימות זה קונספט מדליק, בהגדרה. במחיר "פיקס" אפשר להנות ממבחר גדול של מנות, ולשלב מגוון טעמים ומרקמים. המיקום: מלון בראון TLV, בחצר. המקום: אלגנטי וקיצי במיוחד. חצר נעימה, בר מדליק, ואווירה נוחה ולא מחייבת. כמו בכל פופו אפ, יש תאריך סיום: תחילת אוקטובר, ואז למקום הבא. ארוחת הטעימות התקיימה ביום שלישי.

תוך כדי נסיעה למלון הבוטיק נחשולים, התלבטתי איפה כדאי לעצור. בדקתי עם מכרה מעמותת כרמלים, שמכירה כל פינה באזור - והומלצה לי מסעדת הלנה בנמל, מסעדה בנמל קיסריה. גילוי נאות: הייתי אורחת המסעדה. רגע של קיטור (בחולם ובשורוק): כשאני באה לאכול במסעדה, מן הראוי שלא אשלם דמי כניסה בסך 28 ש"ח (14 ש"ח לאדם). בכלל, כל הקטע של להיכנס לאכול במסעדה לא זולה בכלל, ולשלם על זה דמי כניסה נשמע לי הזוי. אם אני הייתי בעלת מסעדה בנמל קיסריה, הייתי הופכת שולחנות כדי שהלקוחות שלי לא יוציאו שקל מכיסם בשביל לשבת אצלי. אני מודה - היו רגעים שרציתי לעשות "יו טרן", ולהגיד "תודה, אני אלך לאכול במקום אחר", אבל הזכרונות הטובים שהיו לי מהלנה שאכלתי בה לפני הרבה שנים מנעו ממני להסתובב. אבל, אני זו אני. חרקתי שיניים, ונכנסנו.

יום שישי בצהריים. היינו ארבעה: אני, הבן החייל שלי, אח שלי, והאחיין המתוק שלי. ארבעה אנשים, ארבעה גילאים שונים, כל אחד אוכל סגנון אחר. ילד בן 3.5 לא אוכל כמו חייל שלא אוכל כמו שני מבוגרים, שגם הם לא ממש בעלי טעם זהה. לא פשוט למצוא מסעדה שבה כל אחד יכול להרכיב לעצמו את המנה שלו, לבחור את הלחם שבה היא תגיע, להחליט עם איזה רטבים היא תצא, ובעצם - לבנות לעצמו את המנה בדיוק לפי הטעם שהוא אוהב.

לגרוזינים יש אוכל נהדר. מלא בבשר, באגוזים, בדברים טובים. אנחנו, ה"אלו שאינם גרוזינים", מכירים בעיקר את המאכל הלאומי של הגרוזינים, או הקרעפלך הפולני בגרסה הגרוזינית: חינקלי. כן, גם על חצ'אפורי בטח רובכם שמעתם. אבל האמת, למטבח הגרוזיני יש הרבה יותר מה להציע מחינקלי וחצ'אפורי. אז הלכתי לבדוק איך זה מרגיש וכמה זה טעים :) הדרך לירושלים כבר עוררה בי תיאבון בלתי מוסבר. תמיד זה ככה. כשאני שומעת "ירושלים" אני שומעת "אוכל". מין התניה פבלובית שכזו.

אחרי הטיול שלי באיטליה, כל מה שרציתי זה אוכל איטלקי. ועוד אוכל איטלקי. ועוד, ועוד, ועוד. גם לפני הביקור בחבלים הנפלאים של איטליה, אמיליה רומנה וטוסקנה, ידעתי שאוכל איטלקי הוא הפייבוריט שלי. תנו לי מנת פסטה טובה, ואני מאושרת. טירמיסו משובח, ואני על גג העולם. אני מכינה הרבה פסטות בבית, ואם הייתי מחליטה לפתוח מסעדה, הייתי הולכת על איטלקית. בטוח. כבר המפות האלו, המשובצות, מזכירות לי את המסעדה הטוסקנית הנהדרת שישבתי בה ואכלתי ריבוליטה. וכן, הלוואי שהייתי מוצאת בארץ ריבוליטה טובה כזו, כמו שאכלתי שם, בטוסקנה. *ריבוליטה- מרק איכרים טוסקני (התמונה ממסעדה מקסימה שאכלתי בה בטוסקנה. מי שישחזר לי את המנה הזו- אני מזמינה אותו לארוחה איטלקית!)

מסעדת ליליות הכשרה חוגגת 13, וזו כבר סיבה לחגיגה(-: הוזמנתי לטעום את התפריט החדש, ולשמוע קצת על האג'נדה החברתית של המסעדה. כתבתי בעבר על הבייקרי 29 , שגם היא פועלת על קונספט של אג'נדה חברתית. גם ליליות עובדת לטובת הקהילה, ומעבר להתרשמות שלי מהאוכל, בניצוחו של השף נועם דקרס, המפעל החברתי ראוי לשבח. מאז הקמתה קולטת המסעדה בני נוער בסיכון ומעניקה להם הזדמנות להשתלב בחברה באמצעות הכשרה מקצועית בתחום המסעדנות. מסעדת ליליות היא מהמוסדות הקולינריים המובילים בתל-אביב בפרט ובארץ בכלל. המסעדה ממוקמת במתחם ליליות, בו ממוקמת גם ליליות בייקרי, בקומת הכניסה של בית אסיה היוקרתי, סמוך לבתי המשפט. לשמחתי, כשהגעתי לשם בערב, היה שפע של חניה באזור, וזה כבר עזר לא לקלקל לי את התיאבון, כפי שקורה לי לא מעט כשאני נכנסת לת"א(-: ייחודה של מסעדת ליליות הוא המיזם החברתי שפועל במסגרתה מזה עשור לשיקומם של בני נוער בסיכון. כל שנה ליליות מכשירה ומעסיקה במסעדה כ-15 בני נוער, שנפלטו ממסגרות חינוכיות, אשר רוכשים הדרכה, ליווי ותעסוקה לתקופה של כשנה וחצי. הכשרה זו מקנה להם מקצוע מבו