אני מתחילה את הפוסט הזה במשפט: תודה להוריי על ילדות "נורמלית". בסיור האחרון בירושלים היה מקום אחד, וכמה רגעים, שהעבירו בי צמרמורת. המקום הזה, הבית של סוזן , נחרט בי לעולם. מקום שכולו אהבה. הנערים האלו, שאסור היה לי לצלם, אבל רק רציתי לחבק, השאירו בי צמרמורת, עצב, כאב, וגאווה. ברגעים כאלו הייתי רוצה שיהיו לי מיליון דולר, שאוכל לחלק לכל אחד מהנערים והנערות שראיתי שם, בבית של סוזן, כדי ליצור עבורם התחלה טובה לחיים הקשים שלהם. הבית של סוזן הוא לא באמת בית, לא ישנים שם, אבל עבור הנערים שנמצאים שם, הוא הכי בית בעולם. רובם באים מבתים הרוסים, מהמקומות הנמוכים של פשיעה, סמים, רקע של הזנחה ואלימות. הבית של סוזן, גם אם הוא לא מקום מגורים, נותן להם תקווה. בשבילם הוא האפשרות האחרונה לשיקום, להתחלה של חיים חדשים, בתקווה לחיים טובים יותר. הבית של סוזן מעסיק בני נוער בסיכון. נערים ונערות, בגילאי 15-20, עם רקע קשה של אלימות והזנחה, חלקם רגע לפני כניסה לכלא, מצליחים להשתקם במפעל הייחודי על ידי יצירת תכשיטים וחפצי אומנות מזכוכית.
מגזין קולינריה, תיירות, ולייף סטייל