תמונות מהחיים הטובים

דולפין ים הירושלמית היא מסעדה עם היסטוריה. לא כל מסעדה מחזיקה 50 שנה, בטח ובטח לא בירושלים, ועוד יותר כשהיא מסעדה לא כשרה. הרבה טלטלות עברו על דולפין ים. המסעדה פתחה את שעריה לראשונה בשנת 1967, עם שחרור העיר, והייתה למסעדה הישראלית הראשונה שנפתחה בירושלים המזרחית, ברחוב סלאח א-דין. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, לדולפין ים לא הייתה ברירה: היא סגרה את שעריה במזרח העיר, ועברה לת"א עד לתחילת שנות האלפיים, אז חזרה לבירה, ומאז ועד היום מסעדת דולפין ים שוכנת במרכז העיר ירושלים. 50 שנה, יובל, או חצי מאה - דולפין ים שרדה כל טלטלה, כי הרי ככה זה בים, הטלטלות הן עניין שבשיגרה, ולומדים לחיות איתן.

"יש לנו הזמנה ליפנית היום", אמרתי לחברתי שאיתה ביליתי יומיים נפלאים בחיפה. היא, כהרגלה, מייד הגיעה לגוגל, רק כדי לבדוק מה בתפריט. שתינו לא היינו רעבות מאד, אך אין מצב שאחת מאיתנו תוותר על ארוחת ערב במסעדה יפנית. כשהבנו שהמסעדה במרחק של כמה דקות הליכה ממלון הבוטיק הנעים ששהינו בו, וילה כרמל , החלטנו להשאיר את הרכב במלון, ולצעוד במורד הכרמל, דרך רחוב מוריה, היישר לקניון כיכר האודיטוריום, שברחבה החיצונית שבמתחם ממוקמת מסעדת טאטאמי.

מסעדת חג' כחיל הצמודה לכיכר השעון ביפו, רושמת לעצמה וותק של שש שנים סמוך לכיכר השעון, עם בעלות משפחתית שנמצאת כבר כ-40 שנה בעסקי המסעדנות. המשפחה מתגוררת ביפו למעלה מ-120 שנה. בימי השלטון הטורקי, בסוף המאה ה-19, התפרנסו בני המשפחה מנהיגה ב"דליג’אנסים" - כרכרות שהסיעו את התושבים המכובדים של יפו ברחבי ארץ ישראל ותפקדו גם כשומרי ראש.  את מסעדת חג’ כחיל החדשה פתח נעים חג’ כחיל באותו מקום ששימש במשך שנים כ’תחנה מרכזית’ לכרכרות. כאות הוקרה להיסטוריה המשפחתית הנציח חג’ כחיל את הדליג’אנס כסמל המסעדה החדשה. הבעלים נעים חג' כחיל (כן, כן, שם המסעדה הוא שם המשפחה של הבעלים - נכון שלא ידעתם?), בחר להגיש תפריט מטבח ערבי אותנטי עם אוריינטציה גלילית, ומינה את השף קוסאי שלוש (לשעבר, מסעדת אל-באבור) להרכיב מנות מיוחדות, שעיקרן - "עטוף בבצק".

לפני כשבועיים היו לי כמה סידורים בחלקה הקצת יותר דרומי של הארץ. על הדרך נפגשתי עם חברה שגרה לא רחוק ממסעדת "כרמים" במושב סגולה , שנמצא בין קרית מלאכי לקרית גת, לבאים מצפון. עליתי על כביש 6, ותוך כ-45 דקות הגעתי לכניסה למושב סגולה, למסעדת כרמים של השף סהר רפאל. קיוויתי שהמסעדה שמרה על יציבות.  יצא לי לאכול בה לפני כמה שנים, והיה מעולה. בעיניי, היא שייכת לז'אנר המסעדות שרוצים לחזור אליהן. מסעדת שף שווה, כך זכרתי אותה. נסעתי עם חשש. לא מעט יוצא שמסעדה שנהנתי בה, וחזרתי אליה אחרי תקופה - מרגישה לי בסטטוס "עייפות החומר". המנות כבר לא מושקעות, הטעמים כבר לא חדים, והשירות לא כשהיה.

לאחרונה הזדמן לי להגיע לסופ"ש סתוי צפוני. כל יציאה צפונה טומנת בחובה תגליות קולינריות חדשות. את רוב הפינות התל אביביות והמרכזיות אני כבר מכירה, אבל את אלו שבאזורים המרוחקים ממני, קצת פחות. התחנה הראשונה בטיול הייתה חיפה. נשלחתי לבדוק מסעדת דגים ופירות ים. "טעים", אמרו לי. אישפיש . השם, אני מודה, היה לי מוזר. מצד שני, כשמגלים מי עומד מאחוריו, מבינים שהוא לא מוזר כלל וכלל, אפילו הגיוני מאד. איש של דגים. יש יותר אישפיש מזה?

אני מכירה אותה כבר הרבה שנים.  לפחות 10. היכרתי אותה בחיפה. יפה, לבושה בלבן. היא הייתה אחת כזו בסטייל, לא דומה לאף אחת אחרת. שאלתי את עצמי אם היא תסכים לבוא איתי לתל אביב, או למרכז. ידעתי שאם היה לי מספיק כסף, היא הייתה באה בלי לחשוב פעמיים. בשלב כלשהו, נאלצתי לשחרר. ויתרתי עליה. ידעתי שמישהו אחר יתפוס אותה בשתי ידיים, אבל לא יכולתי לעשות כלום. וכן, זה קרה. ידעתי שזה יקרה.  לואיז, הרשת החיפאית ש"נדלקתי" עליה לפני הרבה שנים, ורציתי להביא אותה לת"א - הגיעה גם בלעדי. אבל היי - אני חשבתי על זה לפני כולם :) קפה לואיז הוא מקום מושלם, בעיניי. תמיד הוא היה מושלם, גם כשלימדתי נהיגה ברמת החייל, והייתי עוצרת שם לאכול ארוחת בוקר, או סתם להפסקת קפה.  מאז הספקתי לכתוב על סניפי הרשת, על הבריאות שלואיז דוגלת בה, על התפריט המעניין והלא שיגרתי, ועל הטריות של חומרי הגלם. ואז שיניתי תזונה.

אתמול אכלתי ארוחת ערב מיוחדת. כזו, שלא זוכים לאכול כל יום, מידיהם שך שני שפים שהגיעו מדרום אמריקה, או אם להיות מדויקת יותר - מפרו. יש משהו מאד מרגש בלטעום מאכלים ומנות מתרבויות וממדינות אחרות. אתמול זו הייתה פרו, שבשיתוף פעולה עם מלון שרתון ת"א מביאה את מאכליה אלינו לצלחת, כדי שכולנו נוכל לחגוג את שבוע הקולינריה הפרואנית בארץ.

תוך כדי נסיעה למלון הבוטיק נחשולים, התלבטתי איפה כדאי לעצור. בדקתי עם מכרה מעמותת כרמלים, שמכירה כל פינה באזור - והומלצה לי מסעדת הלנה בנמל, מסעדה בנמל קיסריה. גילוי נאות: הייתי אורחת המסעדה. רגע של קיטור (בחולם ובשורוק): כשאני באה לאכול במסעדה, מן הראוי שלא אשלם דמי כניסה בסך 28 ש"ח (14 ש"ח לאדם). בכלל, כל הקטע של להיכנס לאכול במסעדה לא זולה בכלל, ולשלם על זה דמי כניסה נשמע לי הזוי. אם אני הייתי בעלת מסעדה בנמל קיסריה, הייתי הופכת שולחנות כדי שהלקוחות שלי לא יוציאו שקל מכיסם בשביל לשבת אצלי. אני מודה - היו רגעים שרציתי לעשות "יו טרן", ולהגיד "תודה, אני אלך לאכול במקום אחר", אבל הזכרונות הטובים שהיו לי מהלנה שאכלתי בה לפני הרבה שנים מנעו ממני להסתובב. אבל, אני זו אני. חרקתי שיניים, ונכנסנו.

ג'ירף זה כבר מוסד. מוסד אהוב, האמת. מי לא מכיר את הקיסרית החריפה? או את המאלזית? או הפיליפינית החריפה? כולנו מכירים :) מאד שמחתי כשפתחו את ג'ירף בפתח תקווה, ליד מתחם יכין סנטר. האמת, בכל פעם שלא מתחשק לי לבשל - בדיוק לשם אני לוקחת את הילדים, למתחם הזה, שבשנים האחרונות חווה פריחה קולינרית עצומה. אם פעם פתח תקווה הייתה עיר נטולת חן קולינרי, הרי שהיום, גם אם זה לא בתוך העיר, פתח תקווה כבר מעצמה קולינרית קטנה. 

לאחרונה יצאתי ליום בירושלים. הלכתי לבקר כמה "מוסדות" ירושלמים, שאין לגביהם שום מחלוקת: הם מוסדות שבלעדיהם, ירושלים היא עיר אחרת. מלון, בית קפה, ומסעדה. אלו היו שלוש התחנות שלי לאותו יום קריר ונעים, כשכולם, כמובן, כהרגלי בקודש (הירושלמי), סובבים סביב ה- מותג, הידוע בשמו הלאומי: "אוכל".

הלכתי אליה בלי ציפיות. שמעתי עליה מפה, שמעתי עליה משם, ואז גם קראתי עליה. שלחו לי גם הזמנה אליה, וסירבתי. אמרתי לעצמי: "מה כבר יוכל לצאת ממסעדה שמגישה מנות עיקריות ב-30 ש"ח?" בוקר אחד הייתי צריכה להגיע עם הבת שלי לראשון לציון. חשבתי שאולי זו הזדמנות להיכנס ולבדוק, במיוחד כשאני עם נערה שללכת לאכול איתה צהריים במקום יקר זה בזבוז זמן, גם ככה היא לא אוהבת כלום, אפילו המבורגר היא לא אוכלת.