תמונות מהחיים הטובים

הסיפור מתחיל בתל אביב, ברחוב דיזינגוף 115, בשנת 1988. כן, די מזמן. אני, חיילת משוחררת, מתחילה את חיי האזרחיים בעבודה ב"קולור אקספרס", חנות צילום שהייתה צמודה למוסד הכי מוכר שיש בימים ההם, "קפה כסית" המיתולוגי והבוהמייני. כן, גם הגלידריה בדיזינגוף 99 עם הגלידה האמריקאית שהיום פתאום נראית כ"כ זניחה וכ"כ לא טעימה, הייתה אז שיא הקולינריה שלי. היו עוד כמה בסביבה. "מק דיוויד" בימים שלפני המק דונלד'ס והברגר קינג, היה אחת מהבחירות שלי לארוחת צהריים בסביבה. וכמה אהבתי אותו, ואת טבעות הבצל שלו. מקום אחד היה חביב עלי במיוחד לארוחת צהריים בזמן העבודה. מסעדה קטנה וחמודה. אין לי שום מושג איך קראו למסעדה הזו, שישבה בדיוק מתחת לתיאטרון הקאמרי, בימים שמושבו היה בפסאז' הוד שברחוב דיזנגוף פינת פרישמן‏. היא הייתה מסעדה סינית קטנטנה, בימים שבהם המסעדות הסיניות התחילו לפרוח בארץ, ובתל אביב בפרט. את הטרנד של השנים ההם, טרנד האגרול ומרק התירס, אני לא יכולה לשכוח. ימי הזוהר של הסיניות היו הימים של יאן יאנג של אהרוני. כאחד שפרץ דרך לאוכל האסיאתי להש

חורף. זה מה שהוא מעלה לי לראש: מרקים. המון מרקים. מרקים אסיאתיים, במיוחד. בעצם, אוכל אסיאתי בכלל. או בעצם, מרקים בכלל, גם אם הם "סתם" מרקי ירקות. מרק זה בריא, זה טעים, זה חורף, ומבחינתי - זה כל השנה. מרק העוף שלי הוא מרק העוף הכי טעים שיש, והוא נמצא אצלי על בסיס קבוע בבית. באחריות: הכי טעים. הוא עושה לי ימים שמחים, הוא הפניצילין שלי כשאני מקוררת, הוא זכרונות הילדות שלי.