תמונות מהחיים הטובים

יש מקומות כאלו, שאני תמיד נהנית לחזור אליהם. נכון, אני אוהבת לגוון, להתנסות, לטעום דברים חדשים, ובכל זאת, יש מקומות שכיף לחזור אליהם, פינות החמד שלי, אני קוראת להם. אלו שתמיד מוצלח בהם, שמצליחים למרות הכל לשמור על יציבות ברמת האוכל והשירות, ושמספקים לי חוויה טובה, פעם אחר פעם.

אני מכירה אותה כבר הרבה שנים.  לפחות 10. היכרתי אותה בחיפה. יפה, לבושה בלבן. היא הייתה אחת כזו בסטייל, לא דומה לאף אחת אחרת. שאלתי את עצמי אם היא תסכים לבוא איתי לתל אביב, או למרכז. ידעתי שאם היה לי מספיק כסף, היא הייתה באה בלי לחשוב פעמיים. בשלב כלשהו, נאלצתי לשחרר. ויתרתי עליה. ידעתי שמישהו אחר יתפוס אותה בשתי ידיים, אבל לא יכולתי לעשות כלום. וכן, זה קרה. ידעתי שזה יקרה.  לואיז, הרשת החיפאית ש"נדלקתי" עליה לפני הרבה שנים, ורציתי להביא אותה לת"א - הגיעה גם בלעדי. אבל היי - אני חשבתי על זה לפני כולם :) קפה לואיז הוא מקום מושלם, בעיניי. תמיד הוא היה מושלם, גם כשלימדתי נהיגה ברמת החייל, והייתי עוצרת שם לאכול ארוחת בוקר, או סתם להפסקת קפה.  מאז הספקתי לכתוב על סניפי הרשת, על הבריאות שלואיז דוגלת בה, על התפריט המעניין והלא שיגרתי, ועל הטריות של חומרי הגלם. ואז שיניתי תזונה.

בעוונותי, אני לא תמיד אוכלת בריא.  אני יודעת שאני טועה. אני יודעת גם שזה יעלה לי יום אחד ביוקר. אני יודעת שכדאי לאכול יותר בריא, פחות סוכר, ונו, אז אני יודעת. הזמינו אותי לבוקר בריא ב"קפה לואיז", אותו בית קפה שישבתי בו לפני שנים עוד כשהיה חיפאי לחלוטין, ומאז פרח עם פריחת טרנד הבריאות, הספירולינה, וה"סופר פוד".

"היום קבענו בבית קפה, את זוכרת?" היא שאלה. ואני השבתי: "כן, הבריא ההוא", תוך כדי שאני ממש לא מפנטזת על ירקות ועשבים. אוכל "בריא", לפי ההגדרות שגדלתי עליהן, זה אוכל משמים, חסר חיים, וממנו היה לי הרבה בבית הפולני שלי. אבא שלי (שכבר כמה שנים טובות לא איתנו), סבל ממחלות שונות, שאילצו את אמא שלי, שגם ככה נבהלת כשהיא שומעת "פלפל שחור", לבשל אוכל "בריא". בלי מלח, בלי סוכר, בלי תבלינים, ובעיקר עם הרבה מים. ככה גדלתי, עם קונספט של "אוכל בריא", כשמנת פירה ושניצל היו הטופ של הטעמים בצלחת שלי.