דילוג לתוכן הראשי

רשומות

פיטר הומל. סטייקים מעולים, בשר משובח, קצב שהוא שף, מעדנייה נפלאה.

בשר. נו, אתם יודעים. אני אוהבת בשר. מאד. סוג של קרניבורית, שיכולה לחסל סטייקים מעולים,  אחד אחרי השני,  כאילו אין מחר. יש בשר "רגיל", יש בשר "טוב", ויש בשר "מעולה". כשהוא מעולה, הוא גם שווה, משובח, מענג וטעים בטירוף. כשהוא כזה, כל ביס ממנו יכול להשאיר אותי עם עונג מושלם לשבוע לפחות. עד העונג הבא. כשהקצב שלך הוא גם שף, והבשר מיושן ועשוי הכי טוב, זה אפילו נפלא יותר. כשהוזמנתי למעדנייה של פיטר הומל, לא תיארתי לעצמי שזו תהיה מעדנייה שמהרגע שאצא ממנה, ארצה לחזור אליה שוב. ושוב. אין יום מאז שהייתי שם, שאני לא חושבת על אותם נתחים שהקצב-השף-האוסטרי הכין לנו, ובפי לא עולה געגוע:

YVEL. פנינה ירושלמית אמיתית.

תכשיטים. מי לא אוהבת תכשיטים? אבל... יש תכשיטים, ויש תכשיטים. בסיור בירושלים הגענו למקום שהוא כולו תכשיט אחד גדול. YVEL כשתגיעו לירושלים, אל תוותרו על ביקור במקום המקסים הזה. מה יש שם, ב-YVEL, שהופך את המקום לכ"כ מיוחד? ודם כל, ולפני הכל, האנשים, הפנינים, והאנשים שהם פנינים בפני עצמם:

הבית של סוזן. החיים הם לא רק דבש, הם גם זכוכית.

    אני מתחילה את הפוסט הזה במשפט: תודה להוריי על ילדות "נורמלית". בסיור האחרון בירושלים היה מקום אחד, וכמה רגעים, שהעבירו בי צמרמורת. המקום הזה, הבית של סוזן , נחרט בי לעולם.  מקום שכולו אהבה. הנערים האלו, שאסור היה לי לצלם, אבל רק רציתי לחבק, השאירו בי צמרמורת, עצב, כאב, וגאווה. ברגעים כאלו הייתי רוצה שיהיו לי מיליון דולר, שאוכל לחלק לכל אחד מהנערים והנערות שראיתי שם, בבית של סוזן, כדי ליצור עבורם התחלה טובה לחיים הקשים שלהם. הבית של סוזן הוא לא באמת בית, לא ישנים שם,  אבל עבור הנערים שנמצאים שם, הוא הכי בית בעולם. רובם באים מבתים הרוסים, מהמקומות הנמוכים של פשיעה, סמים, רקע של הזנחה ואלימות. הבית של סוזן, גם אם הוא לא מקום מגורים, נותן להם תקווה. בשבילם הוא האפשרות האחרונה לשיקום, להתחלה של חיים חדשים, בתקווה לחיים טובים יותר. הבית של סוזן מעסיק בני נוער בסיכון. נערים ונערות, בגילאי 15-20, עם רקע קשה של אלימות והזנחה, חלקם רגע לפני כניסה לכלא,  מצליחים להשתקם במפעל הייחודי על ידי יצירת תכשיטים וחפצי אומנות מזכוכית.

גלוסיבוקס אוגוסט. תיבת פנדורה???

קצת הצחיק אותי השם שהתנוסס לו על גלוסיבוקס אוגוסט. קיבלתי אותה, את "תיבת הפנדורה" הכ"כ לא פנדוראית הזו, והגיע הזמן לספר גם לכם, או בעצם לכן, מה הקשר בין גלוסיבוקס, תיבת הפלאים, ובין פנדורה, שאין צורך להסביר את משמעותה, אבל בכל זאת, לאלו שלא מכירים את המושג, אני מעתיקה מויקיפדיה:  "המושג "תיבת פנדורה" הוא מטבע לשון(ניב), וכוונתו היא חשיפת דברים לא נעימים, צרות, בעיות מורכבות וכדומה, שעדיף לשתוק ולהתעלם מהם ולא לפתוח את "התיבה",  שהרי פתיחה שכזו תביא למחרוזת צרות." במקרה של גלוסיבוקס, החל מאוגוסט, ההפך הוא הנכון, ודווקא את תיבת הפנדורה הזו, ממש, אבל ממש שווה לפתוח(-: אז מה לגלוסיבוקס ולפנדורה? 

עוף עם שזיפים, תפוחים וצימוקים. עוף מתוק לשנה מתוקה!

אני מחובבי קיצורי הדרך.  אין לי כח לעמוד שעות במטבח, גם ככה לאנשים עם ADHD קשה לעמוד הרבה זמן במקום אחד(-: כשאני מארחת, הכי כיף לי להכין דברים מהירים, שהאורחים מלקקים את האצבעות, ולא מפסיקים להגיד: "וואו, איזה טעים, איך הכנת?" ראש השנה מתקרב בצעדי ענק.  תמיד לשולחן החג אני מכינה את העוף שלי.  כשיש ארוחת חג משפחתית, תמיד זה חוזר על עצמו: "שונית מביאה עוף". ככה הוא נראה, העוף שלי לראש השנה: שני דברים מקצרים לי את התהליך, ועושים את העבודה מהירה, וגם יפה. אז איך מכינים אותו, את העוף ההורס? מצרכים:

קפה לרנר. ארוחת בוקר שווה בבית קפה מומלץ!

תנו לי פוקצ'ה חמה, מטבלים "שווים", ארוחת בוקר מקורית, סלטים טריים, מחירים הוגנים, ואני מאושרת.  מצאתי עוד מקום כזה.  שוב בעיר שמסתמנת כיעד הקולינארי החביב עלי, ירושלים. הוזמנתי ליום של סיור בירושלים. יום ארוך, טעים וחווייתי.  כמו שאני אוהבת(-: את הבוקר פתחנו בארוחת בוקר מפתיעה.  הכל היה כל כך כמו שאני אוהבת, שכל כך חייכתי, עד שכל כך לא התחשק לי להמשיך את הסיור(-:  קפה לרנר. מקום שווה במיוחד לאלו שמחפשים בית קפה כיפי במיוחד. ככה הוא נראה מבפנים. חכו, תכף תראו את החוץ(-: 

על פיצה, ניוקי וטירמיסו. פיאצה, איטלקיה תל אביבית הורסת.

מסעדות איטלקיות הן האהבה הקטנה שלי. גם גברים איטלקים(-: כשאני חושבת על החיים המושלמים, אני רואה את עצמי באיזה פיאצה(ככר), יושבת ואוכלת ג'לטו(גלידה), ומחכה לפאביו(החתיך האיטלקי), שיבוא ויקח אותי לאכול פיצה. פיצה בפיאצה. פנטזיות זה נחמד, אבל לא בדיוק מציאותי. הפיאצה באיטליה, עם פאביו, תחכה לי. בינתיים, לקחתי את עצמי לפיאצה, ממש פה, בתל אביב. גם לנו, בישראל, מגיעה פיאצה(-:

כן נורמלי, לא נורמלי, כמעט נורמלי.

לפני כשבועיים החלטתי שבא לי קצת קולטורה.  "הבימה"  במשכנו החדש עושה לי הרגשה של חו"ל, ולהרגיש בחו"ל זה בדיוק מה שהייתי צריכה בקיץ החם/לח הזה. אז הלכתי ל"הבימה". הימים ימי מחאה חברתית, ובשדרות רוטשילד התאספה חבורת מפגינים  שבאו למחות.  משטרות מסביב, קצת כבישים חסומים, נו, מצב לא הכי נורמלי. אתם יודעים, "העם, רוצה, צדק חברתי" וזה. הסתכלתי על ההמון וחשבתי לעצמי: הם לא נורמלים. לא יודעת למה זה עלה לי לראש, אבל בעוד אני צועדת לבילוי של מוצ"ש, הם עומדים ומוחים. זה נורמלי? ואולי הם מאד נורמלים, ואולי זו אני שלא. מי בעצם קובע מי נורמלי, ומי לא? ואני, בעודי חושבת מי מאיתנו יותר נורמלי, אני או הם, צעדתי לאיטי לעבר הבימה, למחזמר הכי לא נורמלי בעיר,  "כמעט נורמלי" .

טירמיסו זה לא רק קינוח (-: קוקטייל טירמיסו אלכוהולי משגע עם וודקה ואן גוך

כבר סיפרתי לכם על  סדנת הקוקטיילים של וודקה ואן גוך , שבה למדנו להכין קוקטיילים משגעים. עוד קוקטייל נהדר שהכנו באותו ערב היה קוקטייל טירמיסו מתוק וטעים, עם וודקה קוקוס, וליקר קפה מהמם. דיאטטי הוא לא, אבל טעים בטירוף הוא כן (-:

וודקה ואן גוך. למדתי להכין קוקטיילים, ולא הפסקתי לצחוק (-:

יש לי משהו לספר לכם: אף פעם לא השתכרתי!!! רגע לפני שאני מתחילה לכתוב פוסט אלכוהולי, שתי הערות אגב: 1. הפוסט הזה אינו ממליץ על שתיית אלכוהול מעבר לגבול הסביר, ולא תומך בשתיית וודקה על בסיס יומי, אך בהחלט תומך ב"אם כבר לשתות, לשתות אלכוהול טוב". 2. הפוסט אמנם ממליץ על וודקה, אך המחברת(שהיא אני), שהגדרת המקצוע שלה היא "מורה לנהיגה ומאמנת נהיגה מתקדמת", מזכירה שאם שותים, שוטים, ואם שוטים, לא נוהגים. תשתו בכיף, אל תאבדו את הראש, ותחשבו עשר פעמים לפני שאתם מתיישבים ליד ההגה אחרי ששתיתם וודקה, או כל אלכוהול אחר. זהו, הצד הפולני הדאגן שלי יצא, ואפשר להתחיל (-: לא יודעת אם זה טוב או רע, אבל ככה אנחנו, אנשי ה"קונטרול פריק", שחייבים להיות תמיד בשליטה. אנשים כמוני מפחדים מאבדן שליטה, ובדיוק בגלל זה פיתחתי "שכרות טבעית", כדי שלא אצטרך להשתכר באמת (-: את וודקה ואן גוך המציאו בשביל אנשים כמוני. אלו שלא יודעים לשתות. ככל שהוודקה מיוצרת מחומרי גלם איכותיים יותר, כך היא גורמת לפחות "חמרמורת". רק מלראות את הבקבוקים של וודקה ואן גוך, כבר נהיה שמח בלב:...