תמונות מהחיים הטובים

אני חובבת גאדג'טים למטבח. בעצם, מי מאיתנו לא?  והפעם:  מסננת(-: כל אחד מחזיק לפחות אחת כזו בבית. לי יש ארבע.  בכלל, מסננת היום הפכה לכלי דקורטיבי. הצבעים, המרקמים, האפשרויות-אין להם סוף.  לפני שבועיים אחת ממסננות הפלסטיק שלי קיבלה "כוויה" מהגז. הדלקתי את הכיריים, ולא שמתי לב שאני מתיכה את המסננת שניצבה ממש ליד. טעות מטופשת שלי. קורה במשפחות הכי טובות (-: כדי שלא תחשבו לרגע שאני מספרת לכם סיפורים, אז הנה, ההוכחה:

לפעמים, כשנחה עלי הרוח, אני מחליטה להכין משהו שעוד לא ניסיתי.  אני לוקחת כל מה שיש לי מול העיניים, ומנסה לעשות מזה משהו חדש, מעניין, והאמת, גם כדי לשמוע את הילדים שלי אומרים שוב: "אמא, זה טעים!". אתמול לקחתי את שארית בשר הבקר הטחון שנשאר לי מהבולונז שהכנתי יום לפני, הוצאתי גרגירי חומוס מהפריזר, החלטתי שבא לי גם טיפה מתוק, אז הוספתי צימוקים, ואת כל אלו שייכתי לאורז. יצאה מנה מרשימה, טעימה, ומיוחדת. ביקשתם מתכון, קבלו באהבה:

מי שמכיר אותי יודע: צילום מזון הוא הדבר שהכי מרגש אותי. צילום מזון הוא התשוקה שלי, האהבה שלי, הכיף שלי, ההנאה הכי גדולה שיש. אני מצלמת מזון כבר תקופה ארוכה, ומקבלת מחמאות בלי סוף על התמונות המקסימות שלי.  כן, אני לא מתביישת להגיד: אני עושה את זה טוב(-: ובכל זאת, למידה היא משהו שלא נגמר לעולם, ולכן, כשמיטל מהאתר I LOVE FOOD  הזמינה אותי לסדנת צילום מזון אצל הצלם שלומי ארביב , לא הייתי צריכה לחשוב פעמיים.  הסדנה יועדה לשמונה בלוגרי קולינריה מובילים, הייתי גאה להיות ב"רשימה הטעימה" (-: את הסדנה היינו אמורים לעבור ביום שישי בבוקר, בסטודיו של שלומי בבית פנורמה. חיכיתי ליום שישי הזה בקוצר רוח, ובחיוך אין סופי. ידעתי שאני הולכת לחוויה שתספק לי את הסופ"ש המושלם, בתקווה ששלומי, הצלם, יהיה מישהו שכיף לעבוד איתו. איזה כיף, הוא אכן היה (-: שלומי(בתמונה הימנית והשמאלית למעלה), דאג לנו גם לסטייליסטית מזון מוכרת מאד ומקסימה במיוחד, נורית ברניצקי(באמצע למעלה), ול"סו-צלם", אלכס, שתיעד את היום המרגש הזה.

הוזמנתי לסיור עיתונאים בצפון הקרוב. אותו צפון שאני כ"כ אוהבת. הצפון הזה, שהוא כ"כ קרוב למרכז, ובכל זאת, מרגישים בו כבר "ארץ אחרת". הצפון הקרוב, זה שמסתובב בין זרועותיהן של זכרון יעקב ובנימינה. מסתבר שגם הברון רוטשילד אהב את הסביבה, והשקיע בה את מיטב מרצו וכספו. שם, ברמת הנדיב, שנקראת על שמו של הנדיב הידוע הברון אדמונד דה רוטשילד, נמצא גן הנדיב, ולצידו נמצאת מסעדת "מטעים", בית קפה/מסעדה חלבית, שאליה הוזמנתי לדגום את התפריט שעליו אמון השף עמי דניאל. מטעים נמצאת במקום ירוק ומקסים. בכלל, האזור כולו הוא אזור ירוק במיוחד, ואפילו הבנייה ירוקה(-: "מטעים" ממוקמת ברמת הנדיב, על חוטם הכרמל, בין זכרון יעקב לבנימינה. חוץ מהיותה "ירוקה", "מטעים" גם חברתית, והיא משתפת פעולה עם עמותת עלם המעסיקה בני נוער בסיכון ומכשירה אותם למקצועות המסעדנות, תחת הקונספט הזה, שהוא חלק בלתי נפרד מהתפריט:

כל מילה שמתחילה עם "מיט", כבר עושה לי חשק לבדוק מה מסתתר מאחוריה. ברור, יש גם יוצאים מהכלל. כמו למשל, מיט רומני. הוא לא עושה לי את זה(-: אבל... מסעדה שמתחילה ב"מיט", עושה לי את זה ביג טיים, לפחות ברמת גירוי החושים. הוזמנתי לטעום מהמנות של מסעדת "מיטבול" בראשל"צ, וחזרתי כדי לספר לכם עוד קצת על "מיט", אותו מיט שאני כ"כ מחבבת. meat (-:

בשר. יש הרבה מסעדות שמגישות בשר. יש מעט מסעדות שעושות את זה טוב, ממש טוב. הוזמנתי למסעדת "עב בשר" שברמת החייל. השם נשמע מבטיח. עכשיו, נשאר לי רק לבדוק אם גם המנות מקיימות את ההבטחה(-: עב בשר היא מסעדת בשרים ישראלית, והסניף התל אביבי הוא השני והחדש,  כשאחיו הבוגר ממוקם בנתניה. הבעלים של המסעדה, אילן עובד, הוא קיבוצניק לשעבר, והאווירה במסעדה בהחלט נותנת תחושה של רטרו עדכני עם ניחוח של ארץ ישראל היפה "של פעם":

מאז ומתמיד, הכלים של טפאל הם אלו שהחזיקו אצלי הכי הרבה זמן. בניגוד לסירים אחרים עם ציפוי נון-סטיק, הציפוי של טפאל לא מתקלף ולא נשחק ביחס לסירים אחרים שאותם ניסיתי. TEFAL השיקה את Sensorielle , סדרת כלי בישול המצוידת בציפוי נון סטיק (intensium ) חדש. את המחבת של טפאל מהסדרה הזו כבר יש לי, ואני נהנית ממנו כמו שלא נהנתי מאף מחבת. המחבת הזה, כלום לא נדבק אליו. ציפוי הנון סטיק שלו מעולה, וכל מה שאני מטגנת בו, נשאר מושלם. כמה שמחתי לקבל את הסיר מאותה סידרה לבדיקה, כשגם בלי בדיקה, ידעתי שאני הולכת לאהוב אותו. יש לי סיר של טפאל, מהימים שלפני "עידן הבלוגרים", והוא הסיר היחיד שנשאר אצלי "בחיים" לאורך כ"כ הרבה שנים. הוא, וסירי הנירוסטה של סולתם. בנון סטיק, הוא ניצח את כל הסירים האחרים. הוא גם יפה, הוא גם נוח, והוא גם איכותי, וללא עופרת וקדמיום, כך שהוא גם בריאותי להפליא (-:

בשר. נו, אתם יודעים. אני אוהבת בשר. מאד. סוג של קרניבורית, שיכולה לחסל סטייקים מעולים,  אחד אחרי השני,  כאילו אין מחר. יש בשר "רגיל", יש בשר "טוב", ויש בשר "מעולה". כשהוא מעולה, הוא גם שווה, משובח, מענג וטעים בטירוף. כשהוא כזה, כל ביס ממנו יכול להשאיר אותי עם עונג מושלם לשבוע לפחות. עד העונג הבא. כשהקצב שלך הוא גם שף, והבשר מיושן ועשוי הכי טוב, זה אפילו נפלא יותר. כשהוזמנתי למעדנייה של פיטר הומל, לא תיארתי לעצמי שזו תהיה מעדנייה שמהרגע שאצא ממנה, ארצה לחזור אליה שוב. ושוב. אין יום מאז שהייתי שם, שאני לא חושבת על אותם נתחים שהקצב-השף-האוסטרי הכין לנו, ובפי לא עולה געגוע:

תכשיטים. מי לא אוהבת תכשיטים? אבל... יש תכשיטים, ויש תכשיטים. בסיור בירושלים הגענו למקום שהוא כולו תכשיט אחד גדול. YVEL כשתגיעו לירושלים, אל תוותרו על ביקור במקום המקסים הזה. מה יש שם, ב-YVEL, שהופך את המקום לכ"כ מיוחד? ודם כל, ולפני הכל, האנשים, הפנינים, והאנשים שהם פנינים בפני עצמם:

    אני מתחילה את הפוסט הזה במשפט: תודה להוריי על ילדות "נורמלית". בסיור האחרון בירושלים היה מקום אחד, וכמה רגעים, שהעבירו בי צמרמורת. המקום הזה, הבית של סוזן , נחרט בי לעולם.  מקום שכולו אהבה. הנערים האלו, שאסור היה לי לצלם, אבל רק רציתי לחבק, השאירו בי צמרמורת, עצב, כאב, וגאווה. ברגעים כאלו הייתי רוצה שיהיו לי מיליון דולר, שאוכל לחלק לכל אחד מהנערים והנערות שראיתי שם, בבית של סוזן, כדי ליצור עבורם התחלה טובה לחיים הקשים שלהם. הבית של סוזן הוא לא באמת בית, לא ישנים שם,  אבל עבור הנערים שנמצאים שם, הוא הכי בית בעולם. רובם באים מבתים הרוסים, מהמקומות הנמוכים של פשיעה, סמים, רקע של הזנחה ואלימות. הבית של סוזן, גם אם הוא לא מקום מגורים, נותן להם תקווה. בשבילם הוא האפשרות האחרונה לשיקום, להתחלה של חיים חדשים, בתקווה לחיים טובים יותר. הבית של סוזן מעסיק בני נוער בסיכון. נערים ונערות, בגילאי 15-20, עם רקע קשה של אלימות והזנחה, חלקם רגע לפני כניסה לכלא,  מצליחים להשתקם במפעל הייחודי על ידי יצירת תכשיטים וחפצי אומנות מזכוכית.

קצת הצחיק אותי השם שהתנוסס לו על גלוסיבוקס אוגוסט. קיבלתי אותה, את "תיבת הפנדורה" הכ"כ לא פנדוראית הזו, והגיע הזמן לספר גם לכם, או בעצם לכן, מה הקשר בין גלוסיבוקס, תיבת הפלאים, ובין פנדורה, שאין צורך להסביר את משמעותה, אבל בכל זאת, לאלו שלא מכירים את המושג, אני מעתיקה מויקיפדיה:  "המושג "תיבת פנדורה" הוא מטבע לשון(ניב), וכוונתו היא חשיפת דברים לא נעימים, צרות, בעיות מורכבות וכדומה, שעדיף לשתוק ולהתעלם מהם ולא לפתוח את "התיבה",  שהרי פתיחה שכזו תביא למחרוזת צרות." במקרה של גלוסיבוקס, החל מאוגוסט, ההפך הוא הנכון, ודווקא את תיבת הפנדורה הזו, ממש, אבל ממש שווה לפתוח(-: אז מה לגלוסיבוקס ולפנדורה? 

אני מחובבי קיצורי הדרך.  אין לי כח לעמוד שעות במטבח, גם ככה לאנשים עם ADHD קשה לעמוד הרבה זמן במקום אחד(-: כשאני מארחת, הכי כיף לי להכין דברים מהירים, שהאורחים מלקקים את האצבעות, ולא מפסיקים להגיד: "וואו, איזה טעים, איך הכנת?" ראש השנה מתקרב בצעדי ענק.  תמיד לשולחן החג אני מכינה את העוף שלי.  כשיש ארוחת חג משפחתית, תמיד זה חוזר על עצמו: "שונית מביאה עוף". ככה הוא נראה, העוף שלי לראש השנה: שני דברים מקצרים לי את התהליך, ועושים את העבודה מהירה, וגם יפה. אז איך מכינים אותו, את העוף ההורס? מצרכים:

תנו לי פוקצ'ה חמה, מטבלים "שווים", ארוחת בוקר מקורית, סלטים טריים, מחירים הוגנים, ואני מאושרת.  מצאתי עוד מקום כזה.  שוב בעיר שמסתמנת כיעד הקולינארי החביב עלי, ירושלים. הוזמנתי ליום של סיור בירושלים. יום ארוך, טעים וחווייתי.  כמו שאני אוהבת(-: את הבוקר פתחנו בארוחת בוקר מפתיעה.  הכל היה כל כך כמו שאני אוהבת, שכל כך חייכתי, עד שכל כך לא התחשק לי להמשיך את הסיור(-:  קפה לרנר. מקום שווה במיוחד לאלו שמחפשים בית קפה כיפי במיוחד. ככה הוא נראה מבפנים. חכו, תכף תראו את החוץ(-: 

מסעדות איטלקיות הן האהבה הקטנה שלי. גם גברים איטלקים(-: כשאני חושבת על החיים המושלמים, אני רואה את עצמי באיזה פיאצה(ככר), יושבת ואוכלת ג'לטו(גלידה), ומחכה לפאביו(החתיך האיטלקי), שיבוא ויקח אותי לאכול פיצה. פיצה בפיאצה. פנטזיות זה נחמד, אבל לא בדיוק מציאותי. הפיאצה באיטליה, עם פאביו, תחכה לי. בינתיים, לקחתי את עצמי לפיאצה, ממש פה, בתל אביב. גם לנו, בישראל, מגיעה פיאצה(-: