אז המציאו לנו פורמט חדש. כמו כל ילדה שנותנים לה צעצוע חדש, התלהבתי. יהיי, אני שופטת. אמנם אני בורג קטנצ'יק במערכת, אבל אני מעורבת. נכנסתי, הצבעתי, לא פיספסתי אף שיר. בכל זאת, פורמט חדש. בהמשך, התעייפתי. בהמשך של ההמשך, התעייפתי יותר. אייל גולן ופרשת הקטינות עייפו אותי, רני רהב "האזרח לתפארת המדינה" שרוצה רק עברית וצבא עייף אותי, והרמה הלא גבוהה של הביקורת על המתמודדים עייפה אותי. אז התעייפתי, והפסקתי להצביע. המשכתי לצפות, כי אלו השעות של "עכשיו לא בא לי לעשות כלום, רק לרבוץ מול הטלוויזיה ולראות בידור זול להמונים". כן, גם אני חלק מ"ההמונים". אבל ההמונים רוצים בידור זול, אבל גם איכותי. רני רהב נתן כחולים בלי אבחנה, עד שהבנתי שסרט כחול אמיתי עדיף על הסרט הכחול שרני חי בו. ובכל זאת, המשכתי. כי בינינו, רני רהב יכול לעשות תוכנית בידור לא רעה. הוא משתלח, הוא קוטל, הוא מחבק, הוא מוחא כפיים, הוא יודע לעשות לעצמו יח"צ שאף יח"צן לא יוכל לעשות לו.