תמונות מהחיים הטובים

רגעי האושר שחוויתי ב" שבע ספא " ילוו אותי לעוד הרבה זמן. מעולם לא ביקרתי בתאילנד.  שעתיים בשבע ספא הבהירו לי שלתאילנד אני אגיע, בלי שום ספק. שמעתי הרבה על הפינוקים התאילנדים, על ה"פוט מסאז'", על המסאז' התאילנדי, ועל המטפלות התאילנדיות, שלא דומות לשום מטפלות בעולם.

כי אני אוהבת סניקרס. תמיד אהבתי, תמיד אוהב. הסניקרס הראשונות שלי היו אולסטאר אדומות גבוהות, כשהייתי בערך בת 16. אולסטאר של אז לא היו האולסטאר של היום. אז היו חלקות בלבד, האדומות היו הכי באופנה, ואני חרשתי עליהן בלי הפסקה.

כמו כל העולם, גם אני "מתחזקת". לא, אני לא חוזרת בתשובה, חלילה, אבל אני מתחילה לאכול בריא יותר, או לפחות מנסה. זה לא תמיד עובד לי, לפעמים אני חייבת את העוגות החביבות עלי כל כך, או את הטוסט ההורס, עם המיונז והמלא גבנ"צ, אבל אני באמת משתדלת לאכול יותר ירקות, יותר קטניות, יותר פירות. לכן, כשהוזמנתי להשתתף בסדנה של "בייבי קייל", מוצר חדש שיוצא לשוק, לא היססתי.

אני זוכרת שכשאבא שלי קיבל את התקף הלב הראשון שלו, אמא שלי, שהייתי אז בערך בגילי, קיבלה הוראה מהרופאים להוריד מיידית נתרן. כמובן הרבה ברירות לא היו לה, והפתרון היה להפסיק לשים מלח באוכל. מאותו יום היינו צריכים להוסיף את המלח לאוכל אחרי הבישול, מה שברוב המקרים אינו משתווה לבישול עם מלח, שנספג לתוך המזון, מייחד ופותח את טעמיו, וגורם ללשון שלנו לרטוט משמחה.

יש לי וידוי: אני לא יודעת להשתכר! כבר עברתי כמה עשורים בחיי, אבל מעולם, מעולם- לא השתכרתי. אולי זה הפחד לאבד שליטה, וה"קונטרול פריק" שלי, אולי זה פשוט חוסר היכולת להבין את הצורך בחמרמורת, או בשמה המוכר והאהוב, "האנג אובר".

על מה אתם חושבים כשאתם שומעים "דיינר אמריקאי"? אני באוטומט חושבת על וופל אמריקאי, פנקייק'ס ופרנץ' טוסט :) הוזמנתי לערב בדיינר אמריקאי טיפוסי, רק שהפעם, במקום בארה"ב, הוא פה קרוב, בראשון לציון. הוא נפתח לא מזמן, וכולו משדר נוסטלגיה קסומה, ולכן קיבל את השם "רטרו בר".

כששמעתי שאייל לביא(רוקח 73, רוקח ים) מגיע להעביר סדנה בבית הבד החביב עלי, " שמנא"  במושב חגור(5 דקות מהבית שלי), ידעתי שאת זה אני לא מפספסת. ביקור בשמנא הוא תמיד תענוג, במיוחד כשזו הזדמנות לחדש את פח השמן הקודם שכמעט מסתיים :)

"אמא, אני רוצה בלאנדסטון". אה? מה זה? "נו, המגפיים האלו שכולם הולכים איתם עכשיו". או קיי, ואיפה קונים אותם? "בקרוקס". אם אתם הורים של נוער, בטח שמעתם את זה בחודש האחרון. כשאני הייתי צעירה, אלו היו ה"אדידס רום".  הלבנות האלו, עם שלושת הפסים הכחולים, שכל נער במדינה חלם שיהיו לו כאלו. כאחת שגדלה בשכונה צפון תל אביבית שכזו, ולמדה עם צפון תל אביבים "יושבים טוב" שכאלו, אני זוכרת היטב את הימים ההם,  הימים שבהם לא כולם יכלו לנסוע לחו"ל,  ולא לכולם היו הורים שחזרו מארה"ב עם "אדידס רום". אלו שכן היו להם כאלו, היו מושא לקנאת נוער נורמלית. לי לא היו. וכן, גם אני קינאתי באלו שהיו להם. נשבעתי שלילדים שלי יהיו איזה נעליים שהם ירצו, גם אם אצטרך לטוס לארה"ב כדי להביא אותם. נו, תסביכי ילדות שכאלו :) אז אני מודיעה: לבן שלי יש בלאנדסטון, ולבת שלי יש בלאנדסטון, ובשם תסביך הילדות, אני מוכנה שלא יהיה אוכל במקרר, העיקר שלהם יהיו מגפיים של בלאנדסטון :) הוזמנתי ל קרוקס , להציץ על קולקציית הקיץ שעומדת להגיע בקרו

והפעם: פוסט מלא סידן :) שני מוצרים חדשים הגיעו אלי לטעימות. הראשון, שייך לאחד הדברים הכי טעימים שיש בעולם: פיצה.

אזור "יכין סנטר" בפאתי פ"ת הפך לאחרונה לאזור בילוי קולינרי "רציני". הרי עד לאחרונה, תושבי פ"ת סבלו מהיעדר מתחם בילויים ראוי, ואני, תושבת ראש העין, שגם היא לא בדיוק מעצמה קולינארית(כן, יש פה מלא ג'חנון וסלוף, וגם מרק רגל מעולה), חיפשתי מקומות בילוי קרובים שלא יאלצו אותי לנסוע לתל אביב ולחפש חניה. ככה בשקט, או שאולי לא, המתחם הזה מגלה לי חודש בחודשו עוד מקום ששווה לצאת אליו, במיוחד כשבא לי לפנק את הנוער שלי, בלי לעמוד במטבח.