תמונות מהחיים הטובים

"יש לנו הזמנה ליפנית היום", אמרתי לחברתי שאיתה ביליתי יומיים נפלאים בחיפה. היא, כהרגלה, מייד הגיעה לגוגל, רק כדי לבדוק מה בתפריט. שתינו לא היינו רעבות מאד, אך אין מצב שאחת מאיתנו תוותר על ארוחת ערב במסעדה יפנית. כשהבנו שהמסעדה במרחק של כמה דקות הליכה ממלון הבוטיק הנעים ששהינו בו, וילה כרמל , החלטנו להשאיר את הרכב במלון, ולצעוד במורד הכרמל, דרך רחוב מוריה, היישר לקניון כיכר האודיטוריום, שברחבה החיצונית שבמתחם ממוקמת מסעדת טאטאמי.

אני אוהבת מלונות בוטיק.  ביקור במלון הבוטיק וילה כרמל בחיפה , הזכיר לי עד כמה.  זה הוידוי שלי להיום:  אני מעדיפה את בתי המלון שלי קטנים, אינטימיים, מיוחדים ונעימים. גם בחו"ל, אני תמיד מעדיפה כאלו, אלא אם אני יוצאת לחופשת בטן-גב, ואז אני רוצה את הכי מפנק שביכולתי לרכוש, עם בריכות, וג'קוזי, וחדר כושר (שבסוף אני אף פעם לא נכנסת אליו), ופינוקים שמלון קטן לא תמיד מסוגל להכיל בתוכו.  אבל בקז'ואל, אני ממש אוהבת מלונות בוטיק עם סטייל ומורשת.

יש בתי מלון, שברגע שאני נכנסת אליהם, אני גם לא רוצה לעזוב. בתי מלון כאלו, שהקסם שורה בהם. וילה בראון, מלון בוטיק חדש בירושלים, הוא מקום שכזה. קסם בכל פינה. הגעתי לירושלים בבוקר נעים. המלון ממוקם ברחוב הנביאים 54, בשכונה ציורית ואותנטית השוכנת בלב הקוסמופוליטי של ירושלים, בין בתי הקפה, המוזיאונים והמסעדות של מרכז העיר ובמרחק 5 דקות הליכה מהעיר העתיקה. לרגע חששתי מהסביבה ההומה של רחוב עמוס בכלי רכב ותנועה, ובצעדים מהוססים נכנסתי בשערי המלון. ברשותכם, אקרא לו "הווילה", שהרי הוא שוכן בווילה פרטית שנבנתה בסוף המאה ה- 19, בתקופה העות'ומנית, עבור משפחתו של רופא יהודי עשיר, ושימשה בשעתה כמקום מפגש של האליטה החברתית הירושלמית.

כמו בכל שנה, כשמגיע נובמבר, אני מתחילה לחשוש. חודש לפני חנוכה מתחילים לזרום משלוחי סופגניות, טעימות, מושקעות, מיוחדות, ומלאות קלוריות.  החג הזה הוא הפחד שלי. אני לא עומדת בפיתוי. לא עומדת בפני סופגניה צבעונית עם מילוי טעים, ומשתדלת לשמור את עצמי לסופגניות הנבחרות והמגרות במיוחד.  אבל מה עושים כשכל זה עומד במרחק נגיעה?

כבר מזמן כולנו יודעים שמשקפיים הם לא עוד פריט "כי צריך לראות טוב יותר", אלא פריט עיצובי אופנתי, שמהוות חלק מהסטיילינג הכולל של כל אדם.  אם פעם משקפיים היו משהו להתבייש בו, או לרצות שיעלמו מהפנים, היום הגישה שונה לחלוטין. משקפיים זו אופנה, זה סטיילינג, זה לוק כללי, וזה חשוב. יש לא מעט שהחליטו לוותר על עדשות המגע, ולחזור למשקפיים, כי גם שם, עולם העיצוב הפך לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. 

רכיבה על סוסים? אני? אהמממ... אני וחיות זה לא תמיד הולך. אני מודה: אני די פחדנית מכל מה שמוגדר "חיה". אפילו מחתולים אני די מפחדת. שלא ישרטו אותי חלילה. פעם, כשהייתי בת שש בערך, הכלב שלי נשך לי את האצבע. מאז אני נזהרת. כשהזמינו אותי לחוות מורשת הטנסי, חוות סוסים שיעודה מכירת סוסים לאלו שיכולים להרשות לעצמם לתחזק ולהחזיק סוס שכזה, קצת פחדתי. אני? על סוס? מלחיץ.

מי שמכיר אותי יודע: קשה למכור לי.  אני תמיד חשדנית, ותמיד כשמנסים "למכור" לי משהו, אני חושבת "נו, טוב, שוב עובדים עלי בנסיון מכירתי שנתנו לו שם מפוצץ". אני לא "קונה" הבטחות, ויותר מכך, נזהרת מהן. 

כבר שנים שאני חולמת על דירה יפה. לא וילה, לא פנטהאוז. רק דירה נעימה, אבל מעוצבת. הצעד הראשון בהגשמת החלום שלי קרה. עברתי לדירה חדשה, מקסימה, מרווחת ועם פוטנציאל להיות דירה מהממת ממש. תיארתי לעצמי שבתהליך מעבר הדירה, אני אשקיע בעיצוב שלה, ואהפוך אותה לדירת החלומות שלי. אבל, כמו שכולנו יודעים, חלומות לחוד, מציאות לחוד.

אך טבעי שהפוסט הראשון שלי אחרי תקופה שלא כתבתי בגלל מעבר דירה, יהיה על מעבר דירה :) לאחרונה, חלקכם יודעים, עברתי דירה למגדל בן 23 קומות.  זה לא פשוט לעבור מבניין עם 8 דיירים לבניין עם 106 כאלו, ומצד שני, המגדלים היום מלאי סטייל, נבנים בסטנדרטים אחרים, והמעבר מרגש ומלהיב. אני עוד בשלבי ההסתגלות לפסיליטיז שלא היו לי קודם. אינטרקום עם מצלמה במעגל סגור, 3 מעליות, מערכת כיבוי אש בדירה, והמרפסת, אחחח, המרפסת. תענוג אמיתי. 

זה היה בחג השבועות. החלטתי שהשנה לא בא לי לארח, ולא בא לי להתארח, ובא לי פשוט להנות עם הילדים. חשבתי על מסעדה איטלקית, שהיא הבחירה הכי נכונה לשבועות.  הבן שלי פינטז על רביולי עם שמנת, והבת שלי על פיצה טובה. אני לא ידעתי מה בא לי, החלטתי להגיע, ולזרום עם התפריט.  הזמנתי מקום בג'ורדינו בלו, מסעדה יחסית חדשה שנפתחה בשכונה שאני מכירה היטב, הדר יוסף. הרי גרתי באזור כל חיי עד לנישואיי, בית ספר שלי היה באזור, והקו של נאות אפקה-מעוז אביב-הדר יוסף היה הבית שלי.  מעבר לזה, גם לימדתי שם נהיגה 15 שנים, ומדי פעם הייתי עוצרת שם לפלאפל מהיר. 

ברילה , שבאמת אין צורך להציג, משיקים סדרת מוצרים חדשה ומעניינת: "אקדמיה ברילה". ולא, זו לא מכללה ללימודי פסטה, אלא פסטה ביתית, איכותית, במרקם אל דנטה מושלם ואחיזת רוטב נהדרת.

מעט מאד "מוסדות אוכל" יש בארץ הקטנה שלנו.  מסעדות ששורדות 10 שנים נחשבות למצליחות, 25 שנים זה מאד מרשים, ומסעדות ששורדות 50 שנה בהחלט ראויות להיקרא "מוסד קולינרי". ומה תגידו על מסעדה שמחזיקה 77 שנים? כן, 77 שנים!!! זה כבר לא מוסד, זה כבר הרבה מעבר. 

כמה פעמים שאלתם את עצמכם איפה יש חדר בריחה מומלץ? או חיפשת בגוגל אסקייפ רום, ולא ידעתם על איזה להחליט? ונכון שכולכם אוהבים קווסט?  מה זה בכלל קווסט?  קווסט הוא משחק הרפתקאות, מעין מסע מול אתגרי הגיון בסביבה מציאותית. הקווסט משלב מסע של חיפוש רמזים, חשיבה לוגית ועבודת צוות. קווסט יכול לקחת אתכם לפתרון תעלומת רצח, לנטרל פצצה מתקתקת, או להציל את האנושות כולה, כשברשותכם פרק זמן מוקצב (בדר"כ שעה), כדי להצליח לצאת מהחדר או לפתור את התעלומה.

אין יותר מתסכל אמהות מהרגע שהבת שלהן אומרת:  "אמא, אני חייבת שתעזרי לי לעשות עם זה משהו!", ואנחנו, האמהות, חסרות אונים, כי אין לנו מושג איך אנחנו יכולות לעזור.  זה בדיוק מה שקרה לי עם הבת שלי. 

מסעדת חג' כחיל הצמודה לכיכר השעון ביפו, רושמת לעצמה וותק של שש שנים סמוך לכיכר השעון, עם בעלות משפחתית שנמצאת כבר כ-40 שנה בעסקי המסעדנות. המשפחה מתגוררת ביפו למעלה מ-120 שנה. בימי השלטון הטורקי, בסוף המאה ה-19, התפרנסו בני המשפחה מנהיגה ב"דליג’אנסים" - כרכרות שהסיעו את התושבים המכובדים של יפו ברחבי ארץ ישראל ותפקדו גם כשומרי ראש.  את מסעדת חג’ כחיל החדשה פתח נעים חג’ כחיל באותו מקום ששימש במשך שנים כ’תחנה מרכזית’ לכרכרות. כאות הוקרה להיסטוריה המשפחתית הנציח חג’ כחיל את הדליג’אנס כסמל המסעדה החדשה. הבעלים נעים חג' כחיל (כן, כן, שם המסעדה הוא שם המשפחה של הבעלים - נכון שלא ידעתם?), בחר להגיש תפריט מטבח ערבי אותנטי עם אוריינטציה גלילית, ומינה את השף קוסאי שלוש (לשעבר, מסעדת אל-באבור) להרכיב מנות מיוחדות, שעיקרן - "עטוף בבצק".

בלינצ'ס גבינה ללא גלוטן, מתכון מיוחד לשבועות אני אוהבת בלינצ'ס!!! הכנתי הפעם מתכון ללא גלוטן, כי לאחרונה גם אני אוכלת בעיקר ללא גלוטן. תהנו :)

תמיד יש בי את הפער הזה, בין האהבה לבשר, ובין האהבה לגבינות ופסטות.  שבועות כבר בפתח, חג הגבינות, הפסטות, והטירמיסו :) מה שמשלב בין האהבה שלי לבשר והאהבה לגבינה הוא המטבח הכי שווה שיש: האיטלקי.  יש בו הכל. ה-כ-ל. כל מה שאני אוהבת. 

צילום: יח"צ ספורט ימי זה כיף אדיר.  בכלל, ים עושה לי שקט בנשמה. אבל לרוב, מרחוק. אם היה לי אומץ, הייתי מבלה במעמקי הים, צוללת בלי סוף (לפעמים אני חושבת שאני מביישת את השם "שונית", ומה חשבו ההורים שלי, שנתנו לי שם כזה מחייב, אבל בסוף יצאתי עם פחד לצלול?)

לבלינצ'ס האלו תעשו "גזור ושמור". לא מעט עבדתי כדי להגיע בדיוק למרקם שאני רוצה.  כזה שיהיה דומה להפליא לבלינצ'סים ה"רגילים", אלו עם הקמח ה"רגיל", הלבן, שאני נענעת ממנו.  כשהתחלתי לאכול "ללא גלוטן", גיליתי שההרגשה שלי אחרת לגמרי. הבטן לא נפוחה, ההרגשה יותר טובה, אני פחות עייפה, ויותר חיונית. כן, כן, גלוטן זה נזק, קמח לבן זה רע, חיטה זה מזיק - אבל רק אחרי שמפסיקים לאכול את הגלוטן, מבינים עד כמה.  אני משתדלת לא לאכול גלוטן, ולהימנע מפסטות, לחמים, וחיות חיטה אחרות. לפעמים אני מתפתה, לפעמים גםן בא לי - אבל היום יש כ"כ הרבה תחליפים, שמי צריך גלוטן בכלל? אני מתה על בלינצ'סים. 

מתחם הפנאי והבילוי רוגובין-פדרמן סינמה סיטי נפתח לאחרונה. הוא ממוקם בנתניה, ומציע חוויה קולינרית בכל הטעמים.  מאמריקה עד אוסטריה, מאירלנד עד המזרח הרחוק. רשתות רבות וטובות מצאו את המתחם כמתאים לפתוח בו את הסניף הבא.  "עד העצם אקספרס", "פנטסיה", "kampai street wok", " ארקפה", "שגב קונספט", "גולדה", "ביירן", "תומאס בר",  ועוד, שמוקמו בקומת הקרקע של מתחם הסינמה סיטי שנפתח לאחרונה.  10 בתי קולנוע ו-2 מתחמי VIP, ונדמה שהמתחם הולך להיות להיט.  הכל יש שם. הכל. אין אחד שלא ימצא את מקומו. ילדים, צעירים, נוער, מבוגרים - מתחם האוכל נגיש לכולם. 

בבוקר אביבי אחד, נפגשנו אני וחברתי השפית איריס לוי , לבשל עם היוניקוקר.  הלכנו לארטישוק של נועם, אספנו כמה ארטישוקים נפלאים, וחזרנו לביתה של איריס, להכין לנו צהריים בצ'יק, עם מכשיר היוניקוקר מבית רוסולינג.

כמו השף יאמה סאן, מאסטר סושי והשף הבינלאומי של מסעדת TYO המצליחה, אין הרבה בארץ. יאמה סאן זכור לי מהביקור שלי במסעדת TYO, שנמצאת סמוך לכל בו שלום המיתולוגי.  מסעדה יפנית נהדרת, עם אוכל מעולה. אני זוכרת את מבטי ההערצה ששלחתי לעבר יאמה סאן כשהוא עבד והכין את המנות המיוחדות שיוצאות תחת ידיו. 

יש לי חלום: ללמוד בישול. מתישהו, אני בטח אגשים אותו. בינתיים, עד שזה יקרה, שמחתי לראות ולטעום מידיהם של תלמידים אחרים, ולחלום על הרגע שגם אני אהיה חלק מאלו שמקבלים את התואר הנכסף: "שף".

בימים "ההם", כשהייתי יוצאת לטיולי אופניים בערך כל סופ"ש, היינו ישנים מדי פעם בחאן, כדי להתחיל את הטיול מוקדם בבוקר. נדמה לי שכמעט לא היה חאן בארץ שלא עברתי דרכו. וכן, אלו היו ימים מלאים שמחה, וחבר'ה, וחאנים כיפיים, ואווירה מהממת. וכן, אני מתגעגעת. ולכן, כשהוזמנתי לחאן, קפצתי משמחה.

קיץ 2017 הולך להיות מאד שמח בחופי ישראל.  בגד ים הוא כבר לא פריט ש"צריך בשביל לשחות איתו במים", אלא הוא אמירה, הוא הצהרה, הוא אופנה לכל דבר ועניין. פסים, פרחים, הדפסים, חלקים, דו צדדיים, ביקיני או שלמים? מכנסונים או קטנטנים? מה אתם אוהבים?

אנטי אייג'ינג הוא תחום שרק הולך ומתפתח.  העולם שואף לעצור את הזיקנה, ועולם הקוסמטיקה נלחם בה באמצעות מוצרים קוסמטיים מתוחכמים (רטינול וכד'), זריקות לטשטוש קמטים ומילוי (בוטוקס, חומצה היאלורונית), והרבה המצאות אחרות, שמבטיחות פלאים. לא כל פלא שמבטיחים אכן מתקיים, אבל אין ספק ששמירה על עור הפנים לח ונקי, תורמת להזדקנות איטית יותר שלו. גם מניעת חשיפה לשמש שומרת על עור פנים צעיר ובריא. 

על שלושה דברים חג העצמאות עומד: על מנגל טוב, על סכינים טובים, ועל תבלינים טובים. אה, כן, וגם על בשר טוב, כמובן :) אני חובבת סטייקים ידועה. ובכלל, טעם של "על האש" הוא טעם שאין כמוהו. יום העצמאות מתקרב, הוא כבר מעבר לפינה, וריכזתי עבורכם שלושה דברים ששום מנגל "רציני" לא יוכל להתקיים בלעדיהם.

כחובבת סמארטפונים, אייפדים, וגאדג'טים בכלל, בעולם הטכנולוגי מרתק אותי.  את האייפון הראשון שלי רכשתי עוד לפני שבכלל הגיע לארץ. אייפון 1, הראשון והמתוחכם.  לא יכולתי שלא להיכנס לחנות apple בניו יורק, ולקחת לי אחד כזה.  זה היה מלהיב, זה היה מרגש, זה היה ייחודי - וכ"כ חדשני - שהייתי חייבת שמישהו ידריך אותי.  וכשקניתי את האייפד - בכלל הסתבכתי עם עצמי. אם רק היה מישהו שידריך אותי :)

"אני אפגוש אותך בנמל", אמר לי מיכה בשיחתנו הטלפונית. "אין בעיה", עניתי, כשכל מה שאני רוצה זה רק להגיע.  השעה הייתה מאוחרת. למלון הבוטיק "ערבסק" בעכו הייתי אמורה להגיע בשעות אחה"צ המוקדמות. מגוון אירועים לא צפויים עיכבו אותי בכמה שעות, ולמלון הגעתי ללא מזוודה (שנשכחה בבית), ללא בגדים, ללא איפור - ובעצם, בלי כלום. עצרתי בסופר פארם, קניתי מברשת שיניים ומשחת שיניים, וקיוויתי שאצליח לשרוד. היו רגעים שרציתי לחזור מהצפון הביתה, ולוותר על הלילה במלון. מצד שני, העייפות כבר איימה להרדים אותי על ההגה, אז החלטתי להישאר. כשפגשתי את מיכה, שהתעקש לבוא ללוות אותנו, כי מאוחר, ואולי לא נמצא את המיקום המדויק, עוד הייתי במצב רוח מדוכדך. הלכתי אחרי מיכה בסמטאות של העיר העתיקה, ורק רציתי לנחות על המיטה. ואז נכנסתי בדלת, למלון שעשה לי קסמים בלב.

כמו בכל שנה, גם השנה אתם מתלבטים איזו מתנה להביא, איזה יין לקנות למארחים, או לאירוח, ומה הכי כיף לקבל או לתת. כמה רעיונות מדליקים במיוחד, ואל תפספסו את התבנית המעולה. שיהיה חג מאד מאד שמח :)