תמונות מהחיים הטובים

"יש לנו הזמנה ליפנית היום", אמרתי לחברתי שאיתה ביליתי יומיים נפלאים בחיפה. היא, כהרגלה, מייד הגיעה לגוגל, רק כדי לבדוק מה בתפריט. שתינו לא היינו רעבות מאד, אך אין מצב שאחת מאיתנו תוותר על ארוחת ערב במסעדה יפנית. כשהבנו שהמסעדה במרחק של כמה דקות הליכה ממלון הבוטיק הנעים ששהינו בו, וילה כרמל , החלטנו להשאיר את הרכב במלון, ולצעוד במורד הכרמל, דרך רחוב מוריה, היישר לקניון כיכר האודיטוריום, שברחבה החיצונית שבמתחם ממוקמת מסעדת טאטאמי.

אני אוהבת מלונות בוטיק.  ביקור במלון הבוטיק וילה כרמל בחיפה , הזכיר לי עד כמה.  זה הוידוי שלי להיום:  אני מעדיפה את בתי המלון שלי קטנים, אינטימיים, מיוחדים ונעימים. גם בחו"ל, אני תמיד מעדיפה כאלו, אלא אם אני יוצאת לחופשת בטן-גב, ואז אני רוצה את הכי מפנק שביכולתי לרכוש, עם בריכות, וג'קוזי, וחדר כושר (שבסוף אני אף פעם לא נכנסת אליו), ופינוקים שמלון קטן לא תמיד מסוגל להכיל בתוכו.  אבל בקז'ואל, אני ממש אוהבת מלונות בוטיק עם סטייל ומורשת.

יש בתי מלון, שברגע שאני נכנסת אליהם, אני גם לא רוצה לעזוב. בתי מלון כאלו, שהקסם שורה בהם. וילה בראון, מלון בוטיק חדש בירושלים, הוא מקום שכזה. קסם בכל פינה. הגעתי לירושלים בבוקר נעים. המלון ממוקם ברחוב הנביאים 54, בשכונה ציורית ואותנטית השוכנת בלב הקוסמופוליטי של ירושלים, בין בתי הקפה, המוזיאונים והמסעדות של מרכז העיר ובמרחק 5 דקות הליכה מהעיר העתיקה. לרגע חששתי מהסביבה ההומה של רחוב עמוס בכלי רכב ותנועה, ובצעדים מהוססים נכנסתי בשערי המלון. ברשותכם, אקרא לו "הווילה", שהרי הוא שוכן בווילה פרטית שנבנתה בסוף המאה ה- 19, בתקופה העות'ומנית, עבור משפחתו של רופא יהודי עשיר, ושימשה בשעתה כמקום מפגש של האליטה החברתית הירושלמית.

כמו בכל שנה, כשמגיע נובמבר, אני מתחילה לחשוש. חודש לפני חנוכה מתחילים לזרום משלוחי סופגניות, טעימות, מושקעות, מיוחדות, ומלאות קלוריות.  החג הזה הוא הפחד שלי. אני לא עומדת בפיתוי. לא עומדת בפני סופגניה צבעונית עם מילוי טעים, ומשתדלת לשמור את עצמי לסופגניות הנבחרות והמגרות במיוחד.  אבל מה עושים כשכל זה עומד במרחק נגיעה?

כבר מזמן כולנו יודעים שמשקפיים הם לא עוד פריט "כי צריך לראות טוב יותר", אלא פריט עיצובי אופנתי, שמהוות חלק מהסטיילינג הכולל של כל אדם.  אם פעם משקפיים היו משהו להתבייש בו, או לרצות שיעלמו מהפנים, היום הגישה שונה לחלוטין. משקפיים זו אופנה, זה סטיילינג, זה לוק כללי, וזה חשוב. יש לא מעט שהחליטו לוותר על עדשות המגע, ולחזור למשקפיים, כי גם שם, עולם העיצוב הפך לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. 

רכיבה על סוסים? אני? אהמממ... אני וחיות זה לא תמיד הולך. אני מודה: אני די פחדנית מכל מה שמוגדר "חיה". אפילו מחתולים אני די מפחדת. שלא ישרטו אותי חלילה. פעם, כשהייתי בת שש בערך, הכלב שלי נשך לי את האצבע. מאז אני נזהרת. כשהזמינו אותי לחוות מורשת הטנסי, חוות סוסים שיעודה מכירת סוסים לאלו שיכולים להרשות לעצמם לתחזק ולהחזיק סוס שכזה, קצת פחדתי. אני? על סוס? מלחיץ.

מי שמכיר אותי יודע: קשה למכור לי.  אני תמיד חשדנית, ותמיד כשמנסים "למכור" לי משהו, אני חושבת "נו, טוב, שוב עובדים עלי בנסיון מכירתי שנתנו לו שם מפוצץ". אני לא "קונה" הבטחות, ויותר מכך, נזהרת מהן. 

כבר שנים שאני חולמת על דירה יפה. לא וילה, לא פנטהאוז. רק דירה נעימה, אבל מעוצבת. הצעד הראשון בהגשמת החלום שלי קרה. עברתי לדירה חדשה, מקסימה, מרווחת ועם פוטנציאל להיות דירה מהממת ממש. תיארתי לעצמי שבתהליך מעבר הדירה, אני אשקיע בעיצוב שלה, ואהפוך אותה לדירת החלומות שלי. אבל, כמו שכולנו יודעים, חלומות לחוד, מציאות לחוד.

אך טבעי שהפוסט הראשון שלי אחרי תקופה שלא כתבתי בגלל מעבר דירה, יהיה על מעבר דירה :) לאחרונה, חלקכם יודעים, עברתי דירה למגדל בן 23 קומות.  זה לא פשוט לעבור מבניין עם 8 דיירים לבניין עם 106 כאלו, ומצד שני, המגדלים היום מלאי סטייל, נבנים בסטנדרטים אחרים, והמעבר מרגש ומלהיב. אני עוד בשלבי ההסתגלות לפסיליטיז שלא היו לי קודם. אינטרקום עם מצלמה במעגל סגור, 3 מעליות, מערכת כיבוי אש בדירה, והמרפסת, אחחח, המרפסת. תענוג אמיתי. 

זה היה בחג השבועות. החלטתי שהשנה לא בא לי לארח, ולא בא לי להתארח, ובא לי פשוט להנות עם הילדים. חשבתי על מסעדה איטלקית, שהיא הבחירה הכי נכונה לשבועות.  הבן שלי פינטז על רביולי עם שמנת, והבת שלי על פיצה טובה. אני לא ידעתי מה בא לי, החלטתי להגיע, ולזרום עם התפריט.  הזמנתי מקום בג'ורדינו בלו, מסעדה יחסית חדשה שנפתחה בשכונה שאני מכירה היטב, הדר יוסף. הרי גרתי באזור כל חיי עד לנישואיי, בית ספר שלי היה באזור, והקו של נאות אפקה-מעוז אביב-הדר יוסף היה הבית שלי.  מעבר לזה, גם לימדתי שם נהיגה 15 שנים, ומדי פעם הייתי עוצרת שם לפלאפל מהיר. 

ברילה , שבאמת אין צורך להציג, משיקים סדרת מוצרים חדשה ומעניינת: "אקדמיה ברילה". ולא, זו לא מכללה ללימודי פסטה, אלא פסטה ביתית, איכותית, במרקם אל דנטה מושלם ואחיזת רוטב נהדרת.

מעט מאד "מוסדות אוכל" יש בארץ הקטנה שלנו.  מסעדות ששורדות 10 שנים נחשבות למצליחות, 25 שנים זה מאד מרשים, ומסעדות ששורדות 50 שנה בהחלט ראויות להיקרא "מוסד קולינרי". ומה תגידו על מסעדה שמחזיקה 77 שנים? כן, 77 שנים!!! זה כבר לא מוסד, זה כבר הרבה מעבר. 

כמה פעמים שאלתם את עצמכם איפה יש חדר בריחה מומלץ? או חיפשת בגוגל אסקייפ רום, ולא ידעתם על איזה להחליט? ונכון שכולכם אוהבים קווסט?  מה זה בכלל קווסט?  קווסט הוא משחק הרפתקאות, מעין מסע מול אתגרי הגיון בסביבה מציאותית. הקווסט משלב מסע של חיפוש רמזים, חשיבה לוגית ועבודת צוות. קווסט יכול לקחת אתכם לפתרון תעלומת רצח, לנטרל פצצה מתקתקת, או להציל את האנושות כולה, כשברשותכם פרק זמן מוקצב (בדר"כ שעה), כדי להצליח לצאת מהחדר או לפתור את התעלומה.

אין יותר מתסכל אמהות מהרגע שהבת שלהן אומרת:  "אמא, אני חייבת שתעזרי לי לעשות עם זה משהו!", ואנחנו, האמהות, חסרות אונים, כי אין לנו מושג איך אנחנו יכולות לעזור.  זה בדיוק מה שקרה לי עם הבת שלי. 

מסעדת חג' כחיל הצמודה לכיכר השעון ביפו, רושמת לעצמה וותק של שש שנים סמוך לכיכר השעון, עם בעלות משפחתית שנמצאת כבר כ-40 שנה בעסקי המסעדנות. המשפחה מתגוררת ביפו למעלה מ-120 שנה. בימי השלטון הטורקי, בסוף המאה ה-19, התפרנסו בני המשפחה מנהיגה ב"דליג’אנסים" - כרכרות שהסיעו את התושבים המכובדים של יפו ברחבי ארץ ישראל ותפקדו גם כשומרי ראש.  את מסעדת חג’ כחיל החדשה פתח נעים חג’ כחיל באותו מקום ששימש במשך שנים כ’תחנה מרכזית’ לכרכרות. כאות הוקרה להיסטוריה המשפחתית הנציח חג’ כחיל את הדליג’אנס כסמל המסעדה החדשה. הבעלים נעים חג' כחיל (כן, כן, שם המסעדה הוא שם המשפחה של הבעלים - נכון שלא ידעתם?), בחר להגיש תפריט מטבח ערבי אותנטי עם אוריינטציה גלילית, ומינה את השף קוסאי שלוש (לשעבר, מסעדת אל-באבור) להרכיב מנות מיוחדות, שעיקרן - "עטוף בבצק".

בלינצ'ס גבינה ללא גלוטן, מתכון מיוחד לשבועות אני אוהבת בלינצ'ס!!! הכנתי הפעם מתכון ללא גלוטן, כי לאחרונה גם אני אוכלת בעיקר ללא גלוטן. תהנו :)

תמיד יש בי את הפער הזה, בין האהבה לבשר, ובין האהבה לגבינות ופסטות.  שבועות כבר בפתח, חג הגבינות, הפסטות, והטירמיסו :) מה שמשלב בין האהבה שלי לבשר והאהבה לגבינה הוא המטבח הכי שווה שיש: האיטלקי.  יש בו הכל. ה-כ-ל. כל מה שאני אוהבת. 

צילום: יח"צ ספורט ימי זה כיף אדיר.  בכלל, ים עושה לי שקט בנשמה. אבל לרוב, מרחוק. אם היה לי אומץ, הייתי מבלה במעמקי הים, צוללת בלי סוף (לפעמים אני חושבת שאני מביישת את השם "שונית", ומה חשבו ההורים שלי, שנתנו לי שם כזה מחייב, אבל בסוף יצאתי עם פחד לצלול?)