תמונות מהחיים הטובים

כל מלון עם הקטע שלו. כל עיר עם הסטטוס שלה. כל רצועת חוף עם המיתוג ששייך רק לה. הרצליה. אחת מ"הרצועות" השוות.

נכון, הייתי בכמה מקומות בעולם. חלקם הזויים, חלקם שפויים, חלקם מיוחדים, חלקם מעניינים, חלקם מרגיעים, אחד מהם היה אפילו הרסני: מלכת המדבר. לפלנד. עד לשם הגעתי. מצד שני, חבל שעד לשם הגעתי. הייתי מוותרת על המסע הזה אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור. אז יופי לי, אני מכירה חלק קטן מהעולם, אבל יש ערים בארץ שמעולם לא יצא לי לבקר בהן. בסוף העולם כן, בישראל הקטנטנה לא. אשקלון, לדוגמא. כשהזמינו אותי למלון לאונרדו באשקלון, שאלתי את עצמי בתמיהה: "אשקלון?" ועניתי לעצמי: "בעצם, למה לא? מלון זה מלון, מלון של רשת פתאל בטח לא יכול להיות רע, זה קרוב יחסית לבית(שעה נסיעה גג), וסופ"ש מפנק לא יזיק לי".

כשהזמינו אותי להשקת עיתונאים של מלון הרודס ים המלח ,  לא יכולתי לסרב. כחובבת נסיעות, טיולים, אוכל, פינוקים, ובתי מלון(ארבעה כוכבים פלוס, כן?) בעיקר,  זרחתי כמו השמש של ים המלח, כבר יומיים לפני הנסיעה. "אמא, קחי אותנו גם!" אמרו לי ה"נוער" שלי, ואני הסתכלתי עליהם בעיניים של "אוף, הלוואי שיכולתי", וליבי נצבט.  שוב אני יוצאת לעשות חיים, ומשאירה אותם "לבלות" בביה"ס, כשאני מבלה בים ובבריכה. הבטחתי להם שאוטוטו החופש הגדול, וגם הם יקבלו הזדמנות לבלות איתי במלון כזה או אחר(-: לים המלח הגענו בצהריים. באוטובוס הייתה לנו "דיילת", שפינקה אותנו כל הנסיעה בשתיה, מאפים, פירות ופיצוחים. (פה מגיע שאפו למשרד היח"צ של פתאל שעשה מעל ומעבר כדי להנעים לנו את הנסיעה, אין דברים כאלו!). כשהגענו למלון, חשבתי לעצמי: "אחרי כל הפינוקים באוטובוס, למי יש חשק לארוחת צהריים?" המחשבה הזו עלתה לראשי בעקבות נסיון עבר בארוחות צהריים בבתי מלון.  לצערי, ארוחות הצהריים בבתי מלון הן לא גולת הכותרת של הארוחות, ולכן, לא נצפתה מצידי היסטריה ל