תמונות מהחיים הטובים

אני לא יודעת מה אני חושבת על ברלין. מצד אחד, בפעמיים שביקרתי בה, נהנתי מכל מה שיש לה להציע. מצד שני, לרגעים, חוויתי בה רגעים של הרבה כאב ועצב. בכל פינה בברלין אפשר לראות את שרידי המלחמה "ההיא", זו שלעולם לא נשכח.  שם ההצגה "לבד בברלין", עורר בי חששות. קצת מפחיד להיות לבד בברלין, ולכו תדעו מה יקרה בה. הרי יש לה היסטוריה לא פשוטה. על בסיס ההיסטוריה הזו, כתב הנס פאלאדה את הספר "לבד בברלין". חייו לא היו פשוטים. הוא סירב להצטרף למפלגה הנאצית, נעצר ע"י הגסטפו, ולבסוף שוחרר. הלחצים שאיתם נאלץ להתמודד גבו מחיר, ופאלאדה החל להשתמש בסמים ואלכוהול. לאחר שגבלס הורה לו לכתוב רומן אנטישמי, פאלאדה התמוטט והוכנס לבית מחסה לפושעים חולי נפש. למרות התנאים הקשים, פאלאדה שרד ושוחרר עם תום המלחמה, אך נשאר מרוסק. אחד מחבריו החליט לפעול להחלמתו בעזרת הכתיבה, והפקיד בידיו תיק שנמצא בין תעודות הגסטפו, על זוג ממעמד הפועלים שמרד בנאצים. פאלאדה כתב את הספר ב-24 ימים בסך הכל, אבל לא הספיק לראות את ספרו יוצא לאור. הוא נפטר ב-1947, כמה שבועות לפני. 

צילום: דניאל קמינסקי את ״ברד ירד בדרום ספרד הערב״ אני זוכרת מילדותי. אמי הייתה מזמזמת את השיר הזה, אפילו היה לנו את התקליט(זוכרים את הדבר המוזר השחור הגדול עם החור?), שהתנגן לו בפטיפון. את אלייזה דוליטל בגירסת 2013 מגלמת שני כהן, אחת השחקניות הקומיות הטובות ביותר שהיו לנו פה. אין תפקיד אחד שהיא עושה, שבעקבותיו אני לא נהרסת מהיכולות שלה להיות כ״כ שרוטה בצורה כ״כ משעשעת:

בתקופה האחרונה הייתי בכמה הצגות. יש לי וידוי:  היו כמה מאכזבות, כמו למשל ההצגה "קוויאר ועדשים", שהיו בה שחקנים מעולים(מוני מושונוב, יבגניה דודינה, אבי קושניר, סנדרה שדה),  ולמרות, לא הצליחה להתעלות בעיניי מעל "בינוני עד מיותר". לעומת זאת, ההצגה הקשה "לא אשנא" עפ”י ספרו של עזאלדין אבו-אלעיש, שעוסקת בסיפורו הנוגע ללב של אב, רופא ואדם יוצא דופן, למרות היותה הצגת יחיד(ג'סאן עבאס), הצליחה לרגש ולהוציא אותי כואבת וחושבת. את ההצגה "כמעט נורמלי" מאד אהבתי, בזכות הפן המוזיקלי והמשחק הנהדר, ובהצגה "פרסונה" רק רציתי לברוח מהאולם, למרות שהשתתפו בה שלושה שחקנים מצוינים, וביניהם אלון נוימן, שהשתתף גם בהצגה הנוכחית, "רעל ותחרה". אותו שחקן, הצגה אחרת, תפקיד אחר, חוויה שונה לחלוטין. "רעל ותחרה" היא ללא ספק אחת ההצגות היותר משעשעות שהייתי בהן. 

לפני כשבועיים החלטתי שבא לי קצת קולטורה.  "הבימה"  במשכנו החדש עושה לי הרגשה של חו"ל, ולהרגיש בחו"ל זה בדיוק מה שהייתי צריכה בקיץ החם/לח הזה. אז הלכתי ל"הבימה". הימים ימי מחאה חברתית, ובשדרות רוטשילד התאספה חבורת מפגינים  שבאו למחות.  משטרות מסביב, קצת כבישים חסומים, נו, מצב לא הכי נורמלי. אתם יודעים, "העם, רוצה, צדק חברתי" וזה. הסתכלתי על ההמון וחשבתי לעצמי: הם לא נורמלים. לא יודעת למה זה עלה לי לראש, אבל בעוד אני צועדת לבילוי של מוצ"ש, הם עומדים ומוחים. זה נורמלי? ואולי הם מאד נורמלים, ואולי זו אני שלא. מי בעצם קובע מי נורמלי, ומי לא? ואני, בעודי חושבת מי מאיתנו יותר נורמלי, אני או הם, צעדתי לאיטי לעבר הבימה, למחזמר הכי לא נורמלי בעיר,  "כמעט נורמלי" .