פוסט על בייגלה.

אני רוצה לספר לכם סיפור. סיפור מרתק,
סיפור על בייגלה:

ככה נראה הבייגלה כשהוא נולד. עדיין חיוור, משווע לקצת חום ואהבה,
כדי לצאת אפוי בדיוק במידה הנכונה:

הוא עובר הרבה תהליכים בדרך, הבייגלה. בעיקר הוא מקבל המון חום,
כי הוא כולו תוצר של אהבה:

והוא הולך ומתרבה. עוד לא ממש מוכן, אבל בכל זאת, הוא מתרבה:

וכשהוא מרגיש שהוא "אפוי היטב", הוא נותן עוד "פוש" קטן, ומתגלגל לאוויר העולם, מוכן, ובהרבה אהבה:

לפעמים הוא חלקלק ושטוח:

לפעמים הוא מחוספס:

ובעצם, למה אני מספרת לכם על בייגלה? דבר ראשון, כי הוא יכול להפתיע.

לפעמים הוא עושה שמיניות. לפעמים, הוא דווקא הולך על ז'אנר של מקלות, ולפעמים הוא פשוט שר הטבעות.

אבל תמיד, הוא נשאר בייגלה (-:

מסתבר, שבייגלה יכול להיות קשור לאהבה. הרבה אהבה. אף פעם לא הבנתי כמה אהבה יכולה להיות בבייגלה, עד שראיתי במו עיניי, שלא רק חומוס עושים באהבה, אלא גם בייגלה. זה לא רק הסלוגן הזה, שאומר בצורה כ"כ פשוטה:

"סוף מאפה באהבה תחילה":

זו אהבה של שנים, שהתחילה ב-1962, עוד לפני שנולדתי,

ע"י האיש הזה, מאיר בייגל:

והמשיכה עם הרבה אהבה של גלעד זילברברג,
שרכש את המפעם בשנת 2001, תחת המוטו: "אופים מכל הלב":

רואים את האהבה בחיוך שלו:

מרגישים אותה במבט בעיניים:

וככה באמת נראית אהבה. אהבה לבייגלה. הרגשתי את האהבה באוויר.
האמנתי לאהבה הזו, היא היתה כ"כ אמיתית.

אומרים שאהבה מתוקה, מסתבר שהיא יכולה להיות גם מלוחה,
ולהישאר אהבה (-:

הסיור במפעל החדש באור עקיבא היה מרגש. זה לא ממש הרגיש מפעל.
זה הרגיש הייטק, אבל הייטק טעים (-:

במקביל לכניסה למפעל החדש, משיקה חברת מאיר בייגל את הבייגלה החדש: "שטוח'לה!!"

טעמנו את השטוח'לה. אין ספק שהשטוח'לה של מאיר בייגל היה פחות "סתם בייגלה", ויותר מאפה מלוח טעים במיוחד. הוא לא סתם בטעם של "בייגלה". הוא "שטוח'לה", והוא השתטח לי בהנאה גדולה במורד הגרון. אגב, גם הילדים שלי טענו שהשטוח'לה טעימים יותר מהמתחרה:

כשהייתי בפריז, במסעדת מישלן, הוגשו לנו בפתיח מקלוני גריסיני עם חמאה מדהימה, פריזאית נפלאה, שטעמה, לפחות עד הביקור הבא בפריז,

ישאר אצלי כרגע, לנצח ((-:

הגריסיני מיוצר בעיקר באיטליה, ושם הוא פותח כמעט כל ארוחה. אני מאד אוהבת גריסיני, במיוחד כשאני לוקחת קופסא של גבינת שמנת בסגנון נפוליאון, ומתענגת על השילוב של השניים.