דלג לתוכן הראשי

עולי ציון, צוקריה יפואית מתוקה (-:

אין כמו יפו בלילות. אין כמו יפו גם בימים, וגם בכלל.
אין כמו יפו האותנטית, זאת של המזח, הדגים, שוק הפשפשים, האנשים והשעון.
יפו הפשוטה, העממית, המעורבת, השמחה.
תחת הקונספט היפואי הזה נפתחה מסעדתו החדשה של ניר צוק, "עולי ציון".



ניר והבשלנית נטלי שחף, שמנהלת את המסעדה, ערכו ערב בלוגרים ב"עולי ציון", כדי שגם אנחנו נכיר את המקום החדש, שכולו אווירה, מוזיקה, אלכוהול, שמחה, ואוכל עממי ומתומחר היטב, כמו ש"עממי" צריך להיות.






המקום מעוצב "ככה וככה". מזרח ומערב. פשוט ואלגנטי.
מטבח מרכזי שקוף, כשמסביבו המסעדה, שהיא בעצם בר ענק וכיפי.



הסחורה הטרייה יושבת לה בתוך כלים מבריקים:


מול הכלים המבריקים והמטבח המאובזר,





ניצבת לה בגאווה מכונה ישנה ומקסימה לטחינת בשר,
בדיוק כמו שראוי למסעדה שנמצאת בתחום שוק הפשפשים:





פתחתי את הערב עם בייליס, כמו שאני אוהבת .
ניר צוק אוהב שמח. הוא גם אוהב לפנק.
כשהשף מפנק ושמח, והאלכוהול זורם בכיף, אי אפשר לא להיכנס לאווירה של המקום הזה. מקום שמח.
באחת הפינות עמדה די ג'יי, שדאגה כל הערב למוסיקה שעשתה לנו חשק לרקוד על הבר.
חלק מהבלוגרים פיזזו על הכסאות. היה שמח.


טוב, הגיע הזמן לאוכל, ש(גם)לשמו התכנסנו.
נקודה שלא הפסקתי להזכיר לעצמי: המקום בהרצה.
כמו כל מקום בימיו הראשונים, המטבח בונה את עצמו. מתארגן, מקשיב ללקוחות, משנה, משתכלל, ולומד מטעויות.
כמו בכל מקום חדש, לא הכל היה מושלם.
אין לי ספק שההארות נלקחות לתשומת לב, ועם מקצה שיפורים, "עולי ציון" יכולה להיות יופי של מקום, עם אווירה נהדרת, אוכל ביתי, שלא מתיימר להיות מסעדת שף, ותמחור שלא קורע את הכיס.
אחת מהמנות שאני הכי אהבתי היתה מנת השרימפס בעגבניות. שרימפס פיקנטי, עם בצל ירוק ועגבניות, מנה מצויינת, מתובלת היטב, ואני, חובבת פירות ים, התענגתי עליה.


במנת החציל לא נגעתי. אני לא אוכלת חצילים, הפרעה מילדות (-:




עוד מנה שאני אהבתי היתה המקלובה. תבשיל ביתי, לא מתיימר להיות מה שהוא לא. פשוט ביתי, ונעים בפה.
יופי של מנה, עם כל הטוב: פחמימות, בשר, ירקות. בשביל חובבת אוכל ביתי שכמוני, זו היתה מנה מחממת וכיפית:



מנה נוספת שהיתה מיוחדת, ללא טעם של "קופסא", היתה מנת עלי הגפן. נכון, היה חסר לה קצת תיבול, אבל הורגשה הטריות, ושוב, עוד קצת תיבול ו"שפשוף" במטבח יתנו תוצאה נהדרת.


הקבב היה פחות מוצלח. עשוי מבחוץ, נא מבפנים. טעמתי, וויתרתי.
גם אם טעמו יכול היה להיות נפלא, מהמטבח הוא היה צריך לצאת מבושל, ולא בסגנון "קבב טרטר" (-:



עוד מנה שאני מאד אהבתי היא ה"שווארמה שייטל". רצועות שייטל טעימות(עם פיסטוקים שנותנים לה גוון מעניין), 
שבאותו רגע התחשק לי לדחוף אותן לפיתה, עם המון טחינה ופטרוזיליה טרייה.

מנה נוספת שהיתה מעניינת בעיני, בזכות השילוב, היא מנת מרק הכרובית והטחינה. אני מאד אוהבת כרובית. אחד מהירקות החביבים עלי. השילוב עם הטחינה היה מושלם מבחינת הטעם, למרות שאני הייתי מוסיפה טיפה סמיכות, זה היה גבולי מבחינת המרקם, אבל טעים מאד, בעיניי.
לימים קרים, יופי של מנה מחממת, ועם הטחינה היא ראוייה להיקרא "מנה יפואית" במלוא הדרה:


המנה שאני הכי פחות התחברתי אליה היתה "תבשיל דגים". המנה היתה חסרת תיבול, משעממת, ונדרשת לשדרוג מבחינת מרקמים וטעמים. יש לה מרכיבים כיפיים, כמו דגים, תפוחי אדמה וחומוס, ובכל זאת, משהו לא עבד שם:




תוך כדי שאני עומדת בקומה העלויונה ומצלמת:

קיבלתי "שאגה" מניר: "תרדי כבר, את מפסידה!"



נו, ממש. ממתי אני מפסידה משהו טעים? אז ירדתי להתענג. "קחי, תגידי מה את חושבת":




אני אגיד לך, ניר, מה אני חושבת (-:
מנת הנקניקיות היתה טובה. שני סוגים של נקניקיות, ערביה ורומנית, מתובלות, מענגות, יופי של "נשנוש". עם עגבניה טעימה טעימה, זה סגר לי את הארוחה, בדיוק כמו שרציתי.

ובמסגרת ה"לפנק, לפנק, לפנק" של ניר(ויאמר לזכותו שרואים שהוא עשה את זה באהבה, בלי קשר לזה שזה היה ארוע בלוגרים. הוא פשוט נהנה, רואים את זה בעיניים שלו), הגענו לקינוחים, הפינוק האולטימטיבי שלי (-:
שני קינוחים אהבתי, אחד פחות.
הטעים ביותר, בעיניי, היה קראמבל תפוחים מהמם. חיסלתי את כולו, ונהנתי מכל ביס.



הבא אחריו היה  מוס השוקולד האוורירי, שגם הוא היה מוצלח. נראה ככה בהגשה:



עד שנעצנו בו את הכפית, הרסנו אותו, והתענגנו עליו:


המנה שפחות אהבתי, למרות שהיא מעניינת, היתה הקדאיף.
אטריות קדאיף טיפה קשות לטעמי, עם רימונים. לחובבי הז'אנר (-:




לסיכום: עולי ציון היא מסעדה עממית, לא מסעדת שף, עם מוזיקה שמחה, אווירה נהדרת, אוכל כיפי, ומטבח בהרצה.
אני מתכוונת לדגום שוב את "עולי ציון", אחרי שהמטבח יתייצב, בזכות התמחור ההגיוני, השרימפס, מרק הכרובית, המקלובה וקראמבל התפוחים (-:
והאווירה. האלכוהול, האווירה, המוזיקה, האווירה.
היה שמח (-:

"עולי ציון"
עולי ציון 34 יפו


פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

פשטידת כרוב משגעת!!! מתכון לפשטידה קלה להכנה וטעימה להפליא :)

אני מודה:
נכון, יש לי חיבה גדולה לסטייקים ובשרים,
אבל גם מאכלים חלביים עוברים לי נהדר בתפריט השבועי שלי.
מדי פעם אני מכינה פשטידות טעימות, כמו פשטידת התרד הנהדרת שלי,
שמהוות יופי של תחליף לארוחת צהריים בשרית, או לארוחת ערב כיפית.
הפעם הלכתי על כרוב.
אני תמיד ממציאה פשטידות, כשהבסיס די קבוע, ורק ה"בפנוכו" משתנה.
מחליפה ירקות, משנה תיבולים, מחליפה תבניות, צורות, גדלים,
אבל תמיד הן יוצאות משגעות, נפלאות לאירוח, וקוצרות מחמאות :)

אורז עם בשר טחון ותבלינים. מנה שמכינים מהר, ומחסלים מהר :)

דבר אחד ידוע ובטוח: אני לא אוהבת לבלות שעות במטבח בהכנת מתכונים מורכבים. 
אני אוהבת מהר, מזין, וטעים. 
זו בדיוק המנה הזו. כל פעם שאני בלחץ זמן, שזה כמעט תמיד, ואני צריכה להכין צהריים בזריזות - אני מוציאה את המתכון הזה שלי ממעמקי הזיכרון, ותוך חצי שעה גג יש ארוחת צהריים שמתחסלת די מהר. האמת? אין כמעט פעם שנשאר משהו שיכול להיכנס למקרר לטובת ארוחת צהריים למחר. 
זה פשוט לא קורה. 
אז ביקשתם, ואני, לא יכולה להשאיר אתכם בלי מתכון למנה הנהדרת הזו.
היא מדהימה גם כשבאים אורחים. הצבעים שלה, הטעמים והקלות - הופכים אותה למושלמת לאירוח. 

בלינצ'ס ללא גלוטן, כן, כן :) הכי טעימים שיש!

לבלינצ'ס האלו תעשו "גזור ושמור".
לא מעט עבדתי כדי להגיע בדיוק למרקם שאני רוצה. 
כזה שיהיה דומה להפליא לבלינצ'סים ה"רגילים", אלו עם הקמח ה"רגיל", הלבן, שאני נענעת ממנו. 
כשהתחלתי לאכול "ללא גלוטן", גיליתי שההרגשה שלי אחרת לגמרי. הבטן לא נפוחה, ההרגשה יותר טובה, אני פחות עייפה, ויותר חיונית.
כן, כן, גלוטן זה נזק, קמח לבן זה רע, חיטה זה מזיק - אבל רק אחרי שמפסיקים לאכול את הגלוטן, מבינים עד כמה. 
אני משתדלת לא לאכול גלוטן, ולהימנע מפסטות, לחמים, וחיות חיטה אחרות.
לפעמים אני מתפתה, לפעמים גםן בא לי - אבל היום יש כ"כ הרבה תחליפים, שמי צריך גלוטן בכלל?
אני מתה על בלינצ'סים.