תמונות מהחיים הטובים

זכרון יעקב היא פנינה. מכל כיוון שמסתכלים על המושבה הזו, זכרון יעקב היא יפיפיה. רומנטית, ביתית, תיירותית, נעימה, אלגנטית, עתיקה, חדשה, ומלכותית. יש בזכרון מגוון מסעדות ומקומות בילוי נעימים. לא משנה באיזו פינה תשבו, כל פינה בזכרון מקסימה במיוחד. בחרנו לשבת בברוניתא,  הממוקמת במבנה המשומר, המשוחזר והיפיפה של אורוות הברון,  ולאכול את ארוחת הערב שלנו.

זה היה בוקר עייף שכזה. התעוררתי ומילמלתי: "מזל שההשקה של היום קרובה לבית". כתושבת ראש העין, לרוב אני צריכה לנסוע להשקות תל אביביות.  הפקקים ומצוקת החנייה גורמים לי לוותר, במיוחד על השקות בשעות הבוקר. על זו לא ויתרתי. כמה השקות יש בהוד השרון, 7 דקות מהבית? :) האמת? ידעתי שאני הולכת להשקת מתחם יופי, רק לא תיארתי כמה יופי. המון. אני זוכרת היטב את הסיוט של ימי ה"טרום חתונה" שלי. ריצות למיליון מקומות, כשכל דבר נמצא בנקודה אחרת של תל אביב. כן, כן, פעם הייתי תל אביבית אמיתית :) את שמלת הכלה קניתי בכיכר המדינה. לא שלא היו השכרות, אבל אני רציתי שמלה של "לורה אשלי", שבשנות ה-90 היה בארץ סניף אחד של המותג הבריטי, עם שמלות בסגנון כפרי רומנטי. אהה, ושלא יהיה לבן בוהק. רציתי לבן-קרם.  משם רצתי לשוקי זיקרי, לתסרוקת. כשאני חושבת על זה, הייתי די מפונקת :) את האיפור עשה לי בועז שטיין, שהיום הוא מותג בפני עצמו, אז הוא היה מאפר מוכשר בתחילת דרכו, עם הפקות איפור לקטלוגים ועיתונים כמו "לאשה" ואחרים. וכן, כמה שזה היה מייאש לרוץ ממקום למקום. וכמה הייתי

אתמול אכלתי ארוחת ערב מיוחדת. כזו, שלא זוכים לאכול כל יום, מידיהם שך שני שפים שהגיעו מדרום אמריקה, או אם להיות מדויקת יותר - מפרו. יש משהו מאד מרגש בלטעום מאכלים ומנות מתרבויות וממדינות אחרות. אתמול זו הייתה פרו, שבשיתוף פעולה עם מלון שרתון ת"א מביאה את מאכליה אלינו לצלחת, כדי שכולנו נוכל לחגוג את שבוע הקולינריה הפרואנית בארץ.

יש קטע מגניב במסעדות שמתארחות בכל פעם במקום אחר. זה מאפשר לשף לזרום, להתחדש, להתפרע, ולא להתקבע. ככה הרגשתי בביקורי במסעדת "סלבה וידה" (פירוש - מציל חיים), בבעלותו של השף יובל פכלר. ביקרתי במסעדה ביום שבה הייתה ארוחת טעימות. ארוחת טעימות זה קונספט מדליק, בהגדרה. במחיר "פיקס" אפשר להנות ממבחר גדול של מנות, ולשלב מגוון טעמים ומרקמים. המיקום: מלון בראון TLV, בחצר. המקום: אלגנטי וקיצי במיוחד. חצר נעימה, בר מדליק, ואווירה נוחה ולא מחייבת. כמו בכל פופו אפ, יש תאריך סיום: תחילת אוקטובר, ואז למקום הבא. ארוחת הטעימות התקיימה ביום שלישי.

תוך כדי נסיעה למלון הבוטיק נחשולים, התלבטתי איפה כדאי לעצור. בדקתי עם מכרה מעמותת כרמלים, שמכירה כל פינה באזור - והומלצה לי מסעדת הלנה בנמל, מסעדה בנמל קיסריה. גילוי נאות: הייתי אורחת המסעדה. רגע של קיטור (בחולם ובשורוק): כשאני באה לאכול במסעדה, מן הראוי שלא אשלם דמי כניסה בסך 28 ש"ח (14 ש"ח לאדם). בכלל, כל הקטע של להיכנס לאכול במסעדה לא זולה בכלל, ולשלם על זה דמי כניסה נשמע לי הזוי. אם אני הייתי בעלת מסעדה בנמל קיסריה, הייתי הופכת שולחנות כדי שהלקוחות שלי לא יוציאו שקל מכיסם בשביל לשבת אצלי. אני מודה - היו רגעים שרציתי לעשות "יו טרן", ולהגיד "תודה, אני אלך לאכול במקום אחר", אבל הזכרונות הטובים שהיו לי מהלנה שאכלתי בה לפני הרבה שנים מנעו ממני להסתובב. אבל, אני זו אני. חרקתי שיניים, ונכנסנו.

יום שישי בצהריים. היינו ארבעה: אני, הבן החייל שלי, אח שלי, והאחיין המתוק שלי. ארבעה אנשים, ארבעה גילאים שונים, כל אחד אוכל סגנון אחר. ילד בן 3.5 לא אוכל כמו חייל שלא אוכל כמו שני מבוגרים, שגם הם לא ממש בעלי טעם זהה. לא פשוט למצוא מסעדה שבה כל אחד יכול להרכיב לעצמו את המנה שלו, לבחור את הלחם שבה היא תגיע, להחליט עם איזה רטבים היא תצא, ובעצם - לבנות לעצמו את המנה בדיוק לפי הטעם שהוא אוהב.

לפני שבועיים הייתי עם הנערה בת ה-18 שלי (אוטוטו מתגייסת!) במלון נחשולים.  שמענו שבטכנודע בחדרה יש תערוכה מעניינת ששווה לראות, תערוכת הולגרמות. "בואי נלך", אמרתי לה. "זה גם ככה על הדרך הביתה". "נראה לך שיהיה לי מה לעשות שם?" היא שאלה. "ברור", עניתי. "הולגרמות זה מקסים". "טוב, נו", היא אמרה. "אולי נמצא שם פוקימונים מעניינים". הגענו ל טכנודע . הטכנודע נמצא ממש צמוד לכביש החוף, כך שכמעט לא סטינו מהדרך. דבר אחד בטוח: מרוב הנאה, זמן לפוקימונים לא היה לה :) הילדה שלי, או הנערה האהובה שלי, כ"כ נהנתה, שנראה לי שכמה תמונות ימחישו שגם ילדים גדולים ימצאו את המקום כחווייתי, משמח, ולרגעים גם מאתגר. אז הנה, נערה בת 18, שמתלהבת בטכנודע, ואם היא נהנתה - תאמינו לי - קחו את הילדים שלכם :)

בשבילי, חנויות כלים, אביזרים וגאדג'טים למטבח - זו אהבה. אהבה קטנה שלי. אני נכנסת לחנויות כאלו, ועומדת נפעמת. אני רוצה את הכל. בעצם, כמעט הכל, כי את הרוב כבר יש לי :) כשמזמינים אותי לראות חנות שלא היכרתי, שכל כולה אביזרי מטבח - אני אף פעם לא מסרבת. לכו תדעו איזה גאדג'ט חדש אני עדיין לא מכירה, איזה סיר חדש עדיין לא מיששתי.

קטניות זה כיף. קטניות זה חמין, זה מרק אפונה, זה מג'דרה, וזה חומוס. ועוד, כמובן. קטניות זה אושר, זה מטבח ביתי, וזה גם מטבח שף - כפי שהוכיח לנו השף יוסי שיטרית. בסדנה עם השף למדנו על הקטניות, אכלנו מנות שף מעולות, וגם שמענו הרצאה מעניינת על קטניות וחשיבותן בתפריט שלנו.

תאמינו לי - אני לא נוסעת סתם לחיפה. כשסיפרו לי על גאליבל, ועל הפטנט שהם הביאו מברזיל - לא הסכמתי לוותר. לקחתי את עצמי, נכנסתי לרכב, ונסעתי צפונה, לחיפה. שאלתי את עצמי בדרך הארוכה והפקוקה: "למה עשיתי את זה?", ועניתי לעצמי: א. כי אני אשה, ואף אשה לא מוותרת על נעל חדשה. ב. כי הפטנט הזה הוא לא נעל אחת חדשה, הוא 15 נעליים חדשות  :) ההשקה הייתה נוצצת. המוני אנשים הסתערו על החנות, ומדדו... רצועות.