הסיפור מתחיל בתל אביב, ברחוב דיזינגוף 115, בשנת 1988.
כן, די מזמן.
אני, חיילת משוחררת, מתחילה את חיי האזרחיים בעבודה ב"קולור אקספרס", חנות צילום שהייתה צמודה למוסד הכי מוכר שיש בימים ההם, "קפה כסית" המיתולוגי והבוהמייני.
כן, גם הגלידריה בדיזינגוף 99 עם הגלידה האמריקאית שהיום פתאום נראית כ"כ זניחה וכ"כ לא טעימה, הייתה אז שיא הקולינריה שלי.
היו עוד כמה בסביבה. "מק דיוויד" בימים שלפני המק דונלד'ס והברגר קינג, היה אחת מהבחירות שלי לארוחת צהריים בסביבה.
וכמה אהבתי אותו, ואת טבעות הבצל שלו.
מקום אחד היה חביב עלי במיוחד לארוחת צהריים בזמן העבודה. מסעדה קטנה וחמודה.
אין לי שום מושג איך קראו למסעדה הזו, שישבה בדיוק מתחת לתיאטרון הקאמרי, בימים שמושבו היה בפסאז' הוד שברחוב דיזנגוף פינת פרישמן.
היא הייתה מסעדה סינית קטנטנה, בימים שבהם המסעדות הסיניות התחילו לפרוח בארץ, ובתל אביב בפרט.
את הטרנד של השנים ההם, טרנד האגרול ומרק התירס, אני לא יכולה לשכוח.
ימי הזוהר של הסיניות היו הימים של יאן יאנג של אהרוני. כאחד שפרץ דרך לאוכל האסיאתי להשתרבב למחוזותינו, מגיע לו שאפו.
שום דבר לא היה נראה אותו דבר היום, אם לא אהרוני וה"סיניות" שלו.
אז ישראל אהרוני, תודה.
כבר כשעבדתי ב"קפה אוסלו" המיתולוגי, ששכן באבן גבירול, שמעת על המסעדה הסינית המעולה "הסינית האדומה".
דיברו עליה, ואני, שהייתי לפני צבא, יכולתי רק לחלום על לאכול במסעדה שכזו.
נחזור למסעדה הסינית הקטנה מתחת לקאמרי.
הייתי יוצאת מהעבודה, הולכת 100 מטר, ועומדת בתור הארוך למרק התירס הכי טעים בעיר (היום בטח הייתי חושבת אחרת).
אני זוכרת את ההזמנה שהייתי עושה על בסיס די קבוע:
"וואן אגרול, וואן קורן סופּ, טייק אווי".
ואת ההיא מהדלפק, אסיאתית חמודה וקטנה, שהייתי חוזרת על ההזמנה למטבח: "וואן אגרול, וואן קורן סופּ, טייק אווי!".
ואיזה עונג זה היה. איזה עונג.
ולמה בכלל נזכרתי בנוסטלגיה הזו?
כי הזמינו אותי לאחת הסיניות הכי ותיקות. "הסינית האדומה".
יותר מ-30 שנה היא פה, ובינינו? מסעדה שמחזיקה כ"כ הרבה שנים כשיש כזה הצע גדול של מסעדות בארץ בכלל ובת"א בפרט, היא מסעדה ששווה לדבר עליה.
חוצמזה, כמו ישראל אהרוני, יש עוד ישראל. ישראל בויקו.
בויקו הוא שם מוכר אצלנו בבית. הפועל ת"א, אלא מה? :)
כאחת שמגיל 7 ישבה בבלומפילד, איכשהו השם שלו היה "מתנגן" בסביבה.
ביוקו הקים את הסינית האדומה ב-1977. המון המון שנים אחורה.
אז הלכתי להתרפק על ברכי הנוסטלגיה, ולספר לעם למה כדאי לכם גם.
אני בדר"כ לא פותחת בכזה מונולוג, אבל הנוסטלגיה עושה לי את זה.
שנתחיל לדבר באדום (או באדום- לבן?)?
לא הסכמתי לוותר על אגף הנוסטלגיה.
אגרול ומרק תירס היו "מאסט", כשבאוזן אני שומעת את האסייאתית המתוקה שצועקת "וואן אגרול, וואן קורן סופּ, טייק אווי!".
לא מעניין אותי בכלל אם זה מטוגן, או לא, או אם הרוטב האדום בריא, או לא, זה שיא השיאים של הנוסטלגיה.
אגרול עם רוטב אדום.
ומרק התירס, אוי איזה עונג. אוי. אוי.
שותפתי לשולחן הייתה פחות נוסטלגית ממני, והיא הלכה על מרק טום יאם עם פירות ים.
גם המרק הזה, למרות שבימים ההם לא ממש היו פה פירות ים, והוא לא נוסטלגי בעליל, היה מעולה.
בגזרת המרקים: 10.
המחממים הונחו על השולחן, עם המפות האדומות, כמובן.
עליהם הונחה מנה עטופה בנייר כסף, ש"הוצתה" תוך שאנחנו צופות בהשתאות מהולה בהנאה.
עוף ברוטב לימון, מנה אהובה מהמטבח הסיני, נפתחה מול עינינו.
מנה נוסטלגית וטעימה תמיד, למרות שלרגעים היה חוסר אחידות בין נתחי העוף.
באגף הדגים בחרנו את מנת "שו שי פילה".
נתחי פילה דג פריכים בקארי אדום, חלב קוקוס, אפונה ירוקה, גזר וכוסברה.
מנה נהדרת, מיוחדת, והיא דווקא הייתה מנה מהתפריט התאילנדי, שגם הוא הולך ותופס את מקומו בכבוד בסינית האדומה.
עם כל הכבוד לנוסטלגיה הסינית המשגעת, הסינית האדומה לא נשארה מאחור, והיא מתחדשת ומתקדמת עם המגמות הקולינריות בארץ ובכלל.
המנה הייתה מיוחדת מאד, אני בכלל אוהבת מנות קארי וחלב קוקוס, זה משהו שהולך אצלי הרבה בבית, במיוחד בגזרת הנודלס.
באגף הבשרים המליצו לנו על מנת הבקר ברוטב השף.
אכן, מנה מעולה.
איך אפשר בלי סלט פאפאיה? אני לא יכולה להגיד שהוא היה סלט הפאפיה הטוב שאכלתי בחיי, אבל הוא היה נחמד :)
לסיום הארוחה ביקשתי טעימות של דים סאם. האמת? אני אוהבת את המאודים החמודים האלו.
הוגשו לשולחן כיסונים (גיוזה, קויו, שומאי) ובאו.
המבחר די גדול, והכיסונים חלקם צמחוניים, חלקם בשריים, וחלקם ממולאים בפירות ים.
גיוזה בקר- בשר בקר טחון סלרי ג'ינג'ר
גיוזה פרגית-פרגית קצוצה וירקות בווק
גיוזה אווז וירקות שורש
גיוזה ירקות מוקפצים בווק
גיוזה בטטה
גיוזה פירות ים
קויו שרימפס ג'ינגר וירקות
קויו פרגית וירקות
קויו תרד
שומאי תרד- תערובת של תרד ובוטנים גרוסים
באו חצילים וצ'ילי
באו מקמח מלא במילוי ירקות
את הארוחה סיימנו עם קינוח כיפי במיוחד, אננס אמיתי קפוא, ממולא בסורבה אננס, כשלצידו הוגש תה סיני מסורתי בכלים משגעים אותנטיים.
אין ספק שהתה הסיני עשה לי שמח.
הכלים שלו אפילו יותר. לרגע הרגשתי שאני בעולם אחר.
יצאתי החוצה, למשולש הכל כך תל אביבי הזה, משולש דיזינגוף-ירמיהו-בן יהודה.
בחוץ פגשתי את בויקו.
האיש ההוא, מהמסעדנים של פעם, שבשבילם מסעדנות היא מקצוע, ולא רק אופנה.
ובדיוק כמו בויקו, גם הסינית האדומה, היא לא רק אופנה ובטח לא טרנד.
היא כאן בשביל להישאר, לחדש, ולתת לי להתרפק על הנוסטלגיה הקולינרית שלי.
דיזינגוף 326, תל אביב
03-5466347
תגובות
הוסף רשומת תגובה