תמונות מהחיים הטובים

ב מסעדת מדיטה ביקרתי בעבר. זכרתי אותה כמסעדה נהדרת, עם מנות מושקעות וטעימות, וסימון של "למסעדה הזו אחזור מתישהו". בביקורי האחרון בירושלים, חזרתי. קיוויתי שהחוויה תישאר דומה, ושלא אצטרך לחזור עם "הצליח להם פעם אחת". ולא, אני לא כותבת את זה סתם. כבר קרה שהגעתי למסעדה שנהנתי בה בפעם הראשונה, ובפעם השנייה איכזבה. אז איך הייתה החוויה השניה במדיטה?

כמו השף יאמה סאן, מאסטר סושי והשף הבינלאומי של מסעדת TYO המצליחה, אין הרבה בארץ. יאמה סאן זכור לי מהביקור שלי במסעדת TYO, שנמצאת סמוך לכל בו שלום המיתולוגי.  מסעדה יפנית נהדרת, עם אוכל מעולה. אני זוכרת את מבטי ההערצה ששלחתי לעבר יאמה סאן כשהוא עבד והכין את המנות המיוחדות שיוצאות תחת ידיו. 

לפני כשבועיים היו לי כמה סידורים בחלקה הקצת יותר דרומי של הארץ. על הדרך נפגשתי עם חברה שגרה לא רחוק ממסעדת "כרמים" במושב סגולה , שנמצא בין קרית מלאכי לקרית גת, לבאים מצפון. עליתי על כביש 6, ותוך כ-45 דקות הגעתי לכניסה למושב סגולה, למסעדת כרמים של השף סהר רפאל. קיוויתי שהמסעדה שמרה על יציבות.  יצא לי לאכול בה לפני כמה שנים, והיה מעולה. בעיניי, היא שייכת לז'אנר המסעדות שרוצים לחזור אליהן. מסעדת שף שווה, כך זכרתי אותה. נסעתי עם חשש. לא מעט יוצא שמסעדה שנהנתי בה, וחזרתי אליה אחרי תקופה - מרגישה לי בסטטוס "עייפות החומר". המנות כבר לא מושקעות, הטעמים כבר לא חדים, והשירות לא כשהיה.

הפעם אני אפתח במשפט מסכם: הארוחה שאכלתי בריו גרנדה הייתה ראויה לשבח. ריו גרנדה - תזכרו את השם בפעם הבאה שיבוא לכם בשר טעים ואיכותי. ריו גרנדה הוא סטייקהאוס תל אביבי שהעיקר בו הוא בשר מעולה, לצד אלכוהול כיפי. גם פליאוליתים ישמחו לדעת שבתפריט יש מנות ללא גלוטן ומנות שמתאימות לקהילת הפליאו. מסעדה עם תפריט פליאו, מבחינתי, זה כיף גדול. פליאו, פליאו, פליאו - זה אומר בשר, בשר, בשר, וגם ירקות ופחמימות בריאות. ולא, פוקצ'ה זה ממש לא פחמימות בריאות. אז בשר וירקות זה הכי פליאו, וזה התאים בדיוק לתזונה שלי ושל שותפתי לארוחה, שגם היא פליאוליתית מוצהרת.

הסיפור של מסעדת לימה ניפו מתחיל לפני יותר מ-100 שנים. בשנת 1889, כ-7,000 עובדים יפניים הגיעו לפרו עם חוזי עבודה למספר שנים. עם סיום חוזי העבודה, עובדים יפנים רבים החליטו להישאר בפרו. הקהילה היפנית בלימה יצרה תרבות קולינרית חדשה, הנייקי (Nikkei), המשלבת בין המטבח הפרואני ליפני. בהשראת המטבח המשולב, נפתחה מסעדת לימה ניפו ביפו, כשתפריט המסעדה ניזון על השילוב שבין האוכל היפני המדויק וטעמי האוכל הפרואני. טכניקות בישול יפניות וטעמים פרואניים הם בהחלט שילוב שהרגיש לי ששווה לטעום. הגעתי לארוחת ערב בלימה ניפו.

ערב אחד התקשרה אלי חברה: "אני חייבת לצאת היום". "מה קרה?", שאלתי. "סתם, מצב רוח בקרשים, בואי נלך לשתות משהו", השיבה. האמת? באותו יום לא התאים לי לצאת, אבל חברה צריכה חברה - אז החלטנו על קל"ב. "בואי לאסיה מוניקה", אמרתי לה. אסה מוניקה היא אחת ממסעדות הבית שלי. 7 דקות מהבית, אחת מהטובות שיש לסביבה להציע, והכי קרובה לראש העין, 7 דקות נסיעה, בכניסה להוד השרון, שבכלל הופכת למרכז קולינרי לא מבוטל ואיכותי. המיקום: צמוד לקניון שרונים. השעה: 21.00 השף: דניאל זך, המוכר מימיו בכרמלה בנחלה, אחד המקומות השווים בתל אביב, עד שכרמלה נסגרה. ישבנו על הבר. הכי כיף בסיטואציות כאלו. הברמן - חומד אמיתי. בחור צעיר ומקסים שהיה חביב במיוחד, וביצע את תפקיד המארח בצורה מעוררת השתאות. התחלנו עם קוקטייל, כדי לתת זריקת מצב רוח לחברה שהייתה זקוקה לזה. הוא המליץ, אנחנו זרמנו.

כבר תקופה אומרים לי: "נו, כדאי לך, לכי לנסות, זה קרוב לבית, וטעים, ומנות גדולות". ואני? דווקא את הדברים השווים דואגת לפספס. ככה זה אצלי.  אבל לא לאורך זמן! בסוף זה קרה, ובערב חורפי וקריר אחד לקחתי את שרון חברתי, והלכנו לאכול בעיר שמסתמנת כבירת הקולינריה של אזור השרון: הוד השרון.  אכן, עיר שכולה הוד והדר קולינארי שרק הולך ומתעצם. המון מסעדות טובות נפתחו לאחרונה בסביבה, וכתושבת ראש העין, ששנים לא היה לה מה לאכול באזור, פתאום יש לי בחירה. וזה כיף.

לגרוזינים יש אוכל נהדר. מלא בבשר, באגוזים, בדברים טובים. אנחנו, ה"אלו שאינם גרוזינים", מכירים בעיקר את המאכל הלאומי של הגרוזינים, או הקרעפלך הפולני בגרסה הגרוזינית: חינקלי. כן, גם על חצ'אפורי בטח רובכם שמעתם. אבל האמת, למטבח הגרוזיני יש הרבה יותר מה להציע מחינקלי וחצ'אפורי. אז הלכתי לבדוק איך זה מרגיש וכמה זה טעים :) הדרך לירושלים כבר עוררה בי תיאבון בלתי מוסבר. תמיד זה ככה. כשאני שומעת "ירושלים" אני שומעת "אוכל". מין התניה פבלובית שכזו.

היא חוגגת 15 שנים להיווסדה, תחת הקונספט "15 שנים של אהבה". היא אחת מהמסעדות המצליחות, השורדות, ומאלו שמצליחות לשמור על רמה גבוהה לאורך השנים. סוהו, ראשון לציון. היא בין אלו שהתחילו את סצינת המסעדות בראשון לציון, עוד לפני שהמון אחרים החליטו להשתקע שם, ולפתוח מיזמים קולינריים בלי סוף. ביקרתי שם לכבוד חגיגות יום ההולדת ה-15 של הסוהו, שתתרחש בדצמבר, ואין ספק- מגיעה למסעדה הזו שאפו. אוכל טוב, שירות מעולה, ורמה גבוהה שנשמרת כבר 15 שנה- זה ממש לא מובן מאליו בסצינה הקולינרית.  לא לכל מסעדה יש כ- 70 עובדים במשמרת וכ- 1100 לקוחות ביום. לה כן.

נכון, זה הזמן להודות: זה הולך ומשתפר. ס צינת המסעדות הכשרות מתפתחת, משתכללת, מתחרה בקלות ב"לא כשרות", שעד לא מזמן היו מבחינתי ערובה לאוכל טעים. אחרי  הביקור במסעדת טורו הכשרה בירושלים  הבנתי שכשרה לא חייבת להיות שם נרדף ל"מיותרת", להפך. גיליתי עולם חדש של טעמים, מרקמים, הנאות. הביקור במסעדה הכשרה במלון הכי שווה בתל אביב, רויאל ביץ', מסעדת ווסט סייד, סגר לי את הפינה: יש מסעדות כשרות מעולות. ממש מעולות. מסעדה כשרה מעולה בתל אביב זה כבר לא חלום, זו מציאות. מסעדת ווסט סייד, מסעדה כשרה בתל אביב, היא ללא ספק הכשרה הכי טובה שביקרתי בה.

לא בשביל כל מסעדה אני נוסעת. את הבּינוֹנִיוּת מיציתי. לא כל מסעדה שווה את הנסיעה שלי, אבל את זה אני כבר יודעת מזמן. לאחרונה, אני מוצאת את עצמי מסננת יותר ויותר את כמות ההזמנות למסעדות,  כי כבר ראיתי הרבה, וטעמתי המון, ו"סתם אוכל" או "עוד ריזוטו" כבר לא מצליחים לרגש אותי. כשהזמינו אותי למסעדת תיתורה במודיעין , לא התלבטתי אפילו לשנייה. הסתכלתי בתפריט, ואמרתי לעצמי:  "מודיעין. קצת רחוק, אבל נראה שווה". נסעתי. נסעתי, ולא הצטערתי לרגע (-: הגעתי לתיתורה ראשונה: