תמונות מהחיים הטובים

מלון חוף נחשולים הוא מלון די ותיק. בשנות ה-70 הקים קיבוץ נחשולים את בית ההארחה שלו כמעט על קו המים, ולאחרונה הוא התחדש בחדרי בוטיק, שחלקם עם בריכה פרטית, וכולם צופים לים, ונמצאים במרחק פסיעה מהחוף. החודש: אוגוסט הקיצי והחם. המיקום: מלון נחשולים. המותשות מהקיץ וזקוקות נואשות לקצת אוויר ים והרבה בריכה: אני והבת שלי, שאוטוטו מתגייסת. הבונוס: אגף הבוטיק החדש, בריכה פרטית, ים ממול, וארוחת בוקר במסעדת הבוטיק.  זה הקונספט, ועכשיו אני אספר לכם איך היו יומיים באגף הבוטיק החדש של מלון נחשולים. הגענו למלון אחרי ארוחת צהריים בנמל קיסריה. השעה הייתה שלוש, מה שמוגדר כ"שיא החום" בחודש אוגוסט. אנחנו רק רצינו להיכנס לחדר, או יותר נכון - להיכנס לבריכה שצמודה אליו :) אז נכנסנו, כמובן.

אוכל ואני זו אהבה. נו, אתם הרי יודעים :) השבוע הזמינו אותי להשקה של ערוצי הלייף סטייל החדשים של סלקום TV. למה הלכתי? כי אני פודי'ז ידועה, והיה אוכל של השף יוסי שיטרית (משייה), ושאני אוותר על משייה? :) מעבר לאוכל המשגע של משייה (ממליצה בחום, לא מזמן אכלתי שם ארוחת ערב, והיה טעים בטירוף), הרי כשמדברים איתי על עולם התוכן שלי, ומספרים לי שהעולם הזה הולך להשתנות, זה מעורר עניין.  בכירי סלקום הציגו לנו את הערוצים החדשים בסלקום TV, ערוצי הלייף סטייל היוקרתיים בעולם.

אני מודה: אני קצת "משוחדת".  יש לי בבית את המג'ימיקס, ואין בכלל ספק, הוא מכשיר שעוזר לי במטבח, הכל נקצץ ומגורד בשניות. יכולת הפריסה שלו מדהימה, ואני מאד מאד שמחה שרכשתי אותו לפני כשנה וחצי, אחרי שמעבד המזון הישן שלי כבר הראה סימני גסיסה. אני אחזור לדבר עליו אחר כך, כי אני רוצה להתחיל עם מכשיר שדווקא עליו חשוב לי לספר לכם, כי הוא עוסק בדיוק בתזונה החדשה שלי, תזונה בריאה. אם אתם עוד לא מכירים את סיר האידוי והבישול - אז זה הזמן :) השף הצרפתי של מג'ימיקס הגיע לארץ כדי להציג את המוצרים של החברה, ואת הדרך לעבוד איתם כדי לעשות את החיים לקלים יותר במטבח.

הסיפור של מסעדת לימה ניפו מתחיל לפני יותר מ-100 שנים. בשנת 1889, כ-7,000 עובדים יפניים הגיעו לפרו עם חוזי עבודה למספר שנים. עם סיום חוזי העבודה, עובדים יפנים רבים החליטו להישאר בפרו. הקהילה היפנית בלימה יצרה תרבות קולינרית חדשה, הנייקי (Nikkei), המשלבת בין המטבח הפרואני ליפני. בהשראת המטבח המשולב, נפתחה מסעדת לימה ניפו ביפו, כשתפריט המסעדה ניזון על השילוב שבין האוכל היפני המדויק וטעמי האוכל הפרואני. טכניקות בישול יפניות וטעמים פרואניים הם בהחלט שילוב שהרגיש לי ששווה לטעום. הגעתי לארוחת ערב בלימה ניפו.

אני אוהבת חגים. מאד אוהבת חגים. כולם עסוקים בהיסטריית קניות, במתנות, בבישולים, בנסיעות, ואווירה של פאניקה ושמחה באוויר. דיסוננס מרתק. מה אני הכי אוהבת בחגים? את כל אולמות התצוגה של חנויות כלי הבית. כולן מציגות פטנטים חדשים למטבח, כלים מרגשים, מתנות מקסימות, והרי ידוע שכלים נאים עושים לי ולכל אחד שאוהב את המטבח - ממש ממש שמח. אולם התצוגה של נעמן ענק. לונה פארק של ממש. באתי להתרשם מהמוצרים המעניינים החדשים מהקולקציות החדשות, ואני חייבת להודות: היה הרבה מה לראות, והמון דברים להתפעל מהם.

הימים של רובנו עמוסים לעייפה. מי מאיתנו לא חולם על קצת שלווה? פינוק? עיסוי טוב ומשחרר?  מצאתי מקום מושלם שמאפשר לקחת פסק זמן ממירוץ החיים, מקום כזה שיש בו כל מה שאפשר לבקש, ויותר. זו ממש פנינה בכרמל. לא סתם קוראים לו "פנינה בכרמל" :) במרכז הכרמל שבחיפה, בשדרת אורנים שקטה וירוקה ובתוך מבנה טמפלרי עתיק, נמצא מתחם הספא והאירוח "פנינה בכרמל".  הבניין העתיק נבנה לפני כ- 150 שנה, בסוף המאה ה- 19 והוא חלק ממתחם שלם בין הרחובות, קלר, הצבי, הרימונים והברושים שבמרכז הכרמל.  בחלקו שימש המבנה כחווה חקלאית ובחלקו כבית הארחה. הבית שברחוב הצבי היה שייך למשפחה טמפלרית – אווה וכריסטיאן איימן.

ערב אחד התקשרה אלי חברה: "אני חייבת לצאת היום". "מה קרה?", שאלתי. "סתם, מצב רוח בקרשים, בואי נלך לשתות משהו", השיבה. האמת? באותו יום לא התאים לי לצאת, אבל חברה צריכה חברה - אז החלטנו על קל"ב. "בואי לאסיה מוניקה", אמרתי לה. אסה מוניקה היא אחת ממסעדות הבית שלי. 7 דקות מהבית, אחת מהטובות שיש לסביבה להציע, והכי קרובה לראש העין, 7 דקות נסיעה, בכניסה להוד השרון, שבכלל הופכת למרכז קולינרי לא מבוטל ואיכותי. המיקום: צמוד לקניון שרונים. השעה: 21.00 השף: דניאל זך, המוכר מימיו בכרמלה בנחלה, אחד המקומות השווים בתל אביב, עד שכרמלה נסגרה. ישבנו על הבר. הכי כיף בסיטואציות כאלו. הברמן - חומד אמיתי. בחור צעיר ומקסים שהיה חביב במיוחד, וביצע את תפקיד המארח בצורה מעוררת השתאות. התחלנו עם קוקטייל, כדי לתת זריקת מצב רוח לחברה שהייתה זקוקה לזה. הוא המליץ, אנחנו זרמנו.

כולנו אוהבים את הצפון. באמת, נראה לי שאין מקום בארץ שהישראלים אוהבים לבלות בו יותר מצפון הארץ. הירוק, הקירבה היחסית למרכז (חצי הדרך לאילת), והשלווה הכ"כ אחרת, שלא קרובה להמולת המרכז. אז כן, אני אוהבת את הצפון. כביש 90 הוא כביש שבו עוברים כ-5 מיליון רכבים בשנה!! לא אני אמרתי, הלמ"ס דאג לנתונים :) ותכל'ס, באזור אין הרבה אטרקציות. יש את אגמון החולה המשגע, במיוחד בתקופת החורף כשעשרות אלפי עגורים נודדים ונותנים חוויה כ"כ מיוחדת.  יש קייקים, ועוד קייקים, וטרקטורונים, ואפילו סאגווי על שפת החצבאני , אבל ההיצע לא גדול ביחס לכמות המטיילים.

מי לא מכיר את השף אבי לוי? מסעדת "המוציא" שלו מתהדרת באוכל "של בית", שזה האוכל המועדף שלי. נו, טוב, תלוי איזה בית. בבית הפולני שלי "אוכל של בית" נראה קצת אחרת מהאוכל בבית של אבי לוי, ולכן, כשהציעו לי מפגש איתו, לא חשבתי פעמיים. כי אבי לוי יודע לבשל אוכל של בית, מרוקאי טעים כזה, כמו שאני ממש אוהבת. ובסוף הפוסט יש גם מתכון לשקשוקה מהירה עם המטבוחה שרקח השף אבי לוי. שווה לחכות :)

אני מכירה אותה כבר הרבה שנים.  לפחות 10. היכרתי אותה בחיפה. יפה, לבושה בלבן. היא הייתה אחת כזו בסטייל, לא דומה לאף אחת אחרת. שאלתי את עצמי אם היא תסכים לבוא איתי לתל אביב, או למרכז. ידעתי שאם היה לי מספיק כסף, היא הייתה באה בלי לחשוב פעמיים. בשלב כלשהו, נאלצתי לשחרר. ויתרתי עליה. ידעתי שמישהו אחר יתפוס אותה בשתי ידיים, אבל לא יכולתי לעשות כלום. וכן, זה קרה. ידעתי שזה יקרה.  לואיז, הרשת החיפאית ש"נדלקתי" עליה לפני הרבה שנים, ורציתי להביא אותה לת"א - הגיעה גם בלעדי. אבל היי - אני חשבתי על זה לפני כולם :) קפה לואיז הוא מקום מושלם, בעיניי. תמיד הוא היה מושלם, גם כשלימדתי נהיגה ברמת החייל, והייתי עוצרת שם לאכול ארוחת בוקר, או סתם להפסקת קפה.  מאז הספקתי לכתוב על סניפי הרשת, על הבריאות שלואיז דוגלת בה, על התפריט המעניין והלא שיגרתי, ועל הטריות של חומרי הגלם. ואז שיניתי תזונה.

זכרון יעקב היא פנינה. מכל כיוון שמסתכלים על המושבה הזו, זכרון יעקב היא יפיפיה. רומנטית, ביתית, תיירותית, נעימה, אלגנטית, עתיקה, חדשה, ומלכותית. יש בזכרון מגוון מסעדות ומקומות בילוי נעימים. לא משנה באיזו פינה תשבו, כל פינה בזכרון מקסימה במיוחד. בחרנו לשבת בברוניתא,  הממוקמת במבנה המשומר, המשוחזר והיפיפה של אורוות הברון,  ולאכול את ארוחת הערב שלנו.

זה היה בוקר עייף שכזה. התעוררתי ומילמלתי: "מזל שההשקה של היום קרובה לבית". כתושבת ראש העין, לרוב אני צריכה לנסוע להשקות תל אביביות.  הפקקים ומצוקת החנייה גורמים לי לוותר, במיוחד על השקות בשעות הבוקר. על זו לא ויתרתי. כמה השקות יש בהוד השרון, 7 דקות מהבית? :) האמת? ידעתי שאני הולכת להשקת מתחם יופי, רק לא תיארתי כמה יופי. המון. אני זוכרת היטב את הסיוט של ימי ה"טרום חתונה" שלי. ריצות למיליון מקומות, כשכל דבר נמצא בנקודה אחרת של תל אביב. כן, כן, פעם הייתי תל אביבית אמיתית :) את שמלת הכלה קניתי בכיכר המדינה. לא שלא היו השכרות, אבל אני רציתי שמלה של "לורה אשלי", שבשנות ה-90 היה בארץ סניף אחד של המותג הבריטי, עם שמלות בסגנון כפרי רומנטי. אהה, ושלא יהיה לבן בוהק. רציתי לבן-קרם.  משם רצתי לשוקי זיקרי, לתסרוקת. כשאני חושבת על זה, הייתי די מפונקת :) את האיפור עשה לי בועז שטיין, שהיום הוא מותג בפני עצמו, אז הוא היה מאפר מוכשר בתחילת דרכו, עם הפקות איפור לקטלוגים ועיתונים כמו "לאשה" ואחרים. וכן, כמה שזה היה מייאש לרוץ ממקום למקום. וכמה הייתי

אתמול אכלתי ארוחת ערב מיוחדת. כזו, שלא זוכים לאכול כל יום, מידיהם שך שני שפים שהגיעו מדרום אמריקה, או אם להיות מדויקת יותר - מפרו. יש משהו מאד מרגש בלטעום מאכלים ומנות מתרבויות וממדינות אחרות. אתמול זו הייתה פרו, שבשיתוף פעולה עם מלון שרתון ת"א מביאה את מאכליה אלינו לצלחת, כדי שכולנו נוכל לחגוג את שבוע הקולינריה הפרואנית בארץ.

יש קטע מגניב במסעדות שמתארחות בכל פעם במקום אחר. זה מאפשר לשף לזרום, להתחדש, להתפרע, ולא להתקבע. ככה הרגשתי בביקורי במסעדת "סלבה וידה" (פירוש - מציל חיים), בבעלותו של השף יובל פכלר. ביקרתי במסעדה ביום שבה הייתה ארוחת טעימות. ארוחת טעימות זה קונספט מדליק, בהגדרה. במחיר "פיקס" אפשר להנות ממבחר גדול של מנות, ולשלב מגוון טעמים ומרקמים. המיקום: מלון בראון TLV, בחצר. המקום: אלגנטי וקיצי במיוחד. חצר נעימה, בר מדליק, ואווירה נוחה ולא מחייבת. כמו בכל פופו אפ, יש תאריך סיום: תחילת אוקטובר, ואז למקום הבא. ארוחת הטעימות התקיימה ביום שלישי.